• גיא דוידוב

המתמחים צודקים, אבל דרכם אינה נכונה

(זוהי גירסה עדכנית של הרשימה הקודמת, עם כמה תוספות. נוסח מעט ערוך של רשימה זו פורסם ביום 28 באוקטובר 2011 ב-ynet)

נראה כי לא יהיה מנוס מהכרעה בעתירת הרופאים המתמחים לבג"צ. אף ששני הצדדים –המתמחים ומשרד האוצר – הודיעו בתשובה להצעת בג"צ כי הם מוכנים לשבת ולהידבר, ההסתייגויות שצורפו להודעות אלה מבהירות כי אין בסיס משותף לדיון. למעשה, טוב יעשה בג"צ אם ידון בעתירה לגופה. משא ומתן כעת עם נציגות לא רשמית ולא נבחרת של המתמחים אינו דרך ראויה לתיקון ליקויים בהסכם הקיבוצי.

המתמחים מצידם צודקים כי ההסכם בעייתי. ראשית, אין הצדקה להסכמים קיבוציים לתקופה כה ארוכה (8 שנים). בכך נוצרת אפשרות סבירה לשחיקה, ובעיקר, נוצר מצב שבו החלטות המנהיגות הנוכחית של הסתדרות הרופאים מחייבות למשך זמן ארוך מדי גם את הציבור שמעוניין להחליף את אותה הנהגה. שנית, נראה כי על אף שיפורים שנקבעו בהסכם, עדיין נדרשות לרופאים (בעיקר הצעירים) שעות עבודה בלתי סבירות כדי להגיע לשכר סביר. ושלישית, מאחר שהשכר הבסיסי (ללא תורנויות, כוננויות וכולי) נותר נמוך יחסית, הרופאים זכאים עם פרישתם לפנסיה זעומה – עניין שלא תוקן באופן מספק בהסכם.

מנגד צודק גם משרד האוצר בהתנגדותו לפתוח מחדש את מסגרת ההסכם בנסיבות שנוצרו. דיני העבודה בישראל – כמו במרבית המדינות המפותחות – מבוססים על קיומו של ארגון יציג אחד שמייצג את כל העובדים באותה "יחידת מיקוח" (בדרך כלל אותו מקום עבודה). הארגון היציג, אשר נבחר באופן דמוקרטי על-ידי העובדים עצמם, הוא אשר רשאי לחתום בשמם על הסכם קיבוצי והוא אשר רשאי להכריז בשמם על שביתה. השיטה, שבכללותה טובה הן לעובדים והן למעביד, מבוססת אם כן על "מונופול" לארגון אחד. כאשר הארגון היציג – במקרה הנוכחי, ההסתדרות הרפואית – חותם על הסכם ובו הוא מתחייב, בתמורה לשיפור תנאי העבודה, להימנע משביתות למשך תקופה מסוימת, דיני העבודה דורשים (ובצדק) כי ההסכם יקוים. אינני יודע אם בפועל ניתן היה בעת הנוכחית להשיג יותר או לא. מכל מקום, הפתרון עבור העובדים שמתנגדים להסכם הוא לנסות לבחור הנהגה חדשה לארגון, או להקים ארגון אחר (שיוכל לנסות להתחרות בארגון הקיים על תואר הארגון היציג, או לטעון לקיומם של אינטרסים נפרדים שמצדיקים "יחידת מיקוח" נפרדת לרופאים המתמחים). ניתן גם להעלות טענה לפיה הסכם לתקופה כה ארוכה מנוגד לתקנת הציבור.

הדרך בה בחרו המתמחים – התפטרות המונית כתחליף לשביתה – אינה הדרך הנכונה. לא ניתן לתת תוקף לשביתות שחותרות תחת הארגון היציג מבלי לפגוע קשות, בטווח מעט ארוך יותר, בזכות השביתה עצמה. אמנם, אין הצדקה למנוע התפטרות אישית (כנה) של עובד כזה או אחר. מניעה כזו פוגעת באופן חמור בכבוד האדם ובחירות הפרט. את חוזה העבודה רשאי כל עובד לסיים בכל עת, ואין הצדקה למנוע התפטרות אישית גם אם עובדים רבים מחליטים להתפטר באותה עת (ואפילו מתאמים זאת ביניהם), כל עוד כוונת ההתפטרות שלהם אמיתית, להבדיל מכוונה לשפר את תנאי העבודה באמצעות שביתה. ועם זאת, בפני בית הדין הארצי לעבודה הובאו ראיות לא מבוטלות (בעיקר, תכתובת דוא"ל ששלחו מארגני המאבק למתמחים) לכך שמדובר למעשה בשביתה ולא בכוונה אמיתית לעזוב את מקום העבודה. עם אכן זה המצב, אין מקום לאפשר זאת.

למרות זאת, דומני כי בית הדין הארצי טעה בשניים. ראשית, ניתן משקל משמעותי למה שבית הדין מכנה "המבחן התוצאתי" – הנזק שיגרם למערכת הבריאות כתוצאה מההתפטרות ההמונית (לרבות סיכון לחיי אדם). שיקול זה עשוי להיות רלבנטי כאשר בית הדין שוקל אם שביתה היא מידתית, אולם השיקול התוצאתי אינו רלבנטי להכרעה בעצם השאלה אם מדובר בהתפטרות אישית או בשביתה שלא כדין. שנית, בית הדין צריך היה לצרף את כלל הרופאים המתפטרים להליך, ולבחון לגבי כל אחד מהם באופן פרטני אם התפטרותו כנה ואמיתית או מהווה מסווה לשביתה שלא כדין. ברור שהליך כזה יהיה מסורבל וקשה מבחינה פרקטית (ומן הסתם יצטרך לעבור לבית הדין האזורי). אולם אם מבקשים לכבד את זכותם של העובדים להתפטר, אין מנוס מכך. ייתכן בהחלט שיש רופאים שהחליטו לעזוב את מערכת הבריאות הציבורית על רקע אי שביעות רצונם מההסכם שנחתם. כך, למשל, אם יש רופאים שמצאו מקום עבודה חדש, או עשו פעולות לחיפוש מקום עבודה חדש, יש בכך כדי להוכיח שמבחינתם מדובר בהתפטרות אישית כנה ולגיטימית.

בפועל, נראה כי מדובר במקרים חריגים. רוב המתמחים התכוונו למעשה לשבות ולא להתפטר, ובנסיבות אלה הם בחרו בדרך לא נכונה. הכיוון הנכון לפעולה הוא, כאמור, בבחירות להסתדרות הרפואית, או בהקמת ארגון מתחרה.

#דיניעבודה #זכותהשביתה #משפטקיבוצי