- אדם חפרי-וינוגרדוב
על ספרו של נתן ברון, "משפט, יצרים ופוליטיקה: שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית ימי המדינה"
ד"ר נתן ברון מוכר לרבים מבאי הפקולטה. נתן מעביר בפקולטה זה שנים את הסמינר "ההיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית", במסגרתו הוא מדריך רבים מתלמידינו ברזי המחקר הארכיוני. בשנת 2008 יצא, בהוצאת מאגנס, ספרו "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל, בין קושטא לירושלים, 1900-1930", בו סקר את התפתחות מערכת המשפט וקהילת המשפטנים בארץ בתקופה האמורה. לאחרונה יצא לאור הכרך השני בטרילוגיה המתוכננת, "משפט, יצרים ופוליטיקה: שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה". הכרך מבוסס בחלקו על מאמריו הרבים של נתן בנושא, תוך עדכון החומרים שפורסמו בעבר, ובחלקו על מחקר עדכני.
לנתן נודע מקום מיוחד בקהילת החוקרים הישראלים העוסקת במחקר ההיסטורי של המשפט. בניגוד לאחרים, הגיע נתן למחקר בשלב מאוחר יחסית בחייו, כשהוא משוחרר מן הצורך להוציא מן המחקר את פרנסתו. במצב זה, בחר נתן להתמקד בפרסומים בשפה העברית בלבד, כשהוא הולך על הקו הדק שבין מחקר היסטורי אקדמי לכל פרטיו ודקדוקיו לבין כתיבה היסטורית המכוּונת לקהל הרחב.
ספרו החדש של נתן הוא מקרה מבחן מצוין לכתיבה זו, שבין המחקר האקדמי לכתיבה הפופולרית. הספר עוסק בעיקר בשינויים באִיוּש השירות הציבורי בכלל ומערכת השפיטה בפרט בתקופת קום המדינה. מספר פרקים עוסקים בנושאים נלווים, מרצח ארלוזורוב עד עמדתו של מנחם בגין באשר למערכת המשפט בישראל ולצורך לציית לה. נתן עוסק בכל הנושאים הללו בעיקר על-ידי תיאור היבטים שונים של אישיותם וחייהם של חלק מן המעורבים, תוך שימת דגש על ממלאי תפקידים שיפוטיים, משופט השלום המנדטורי רלף בּוֹדִילִי עד משה לנדוי.
אחד מחידושיו של נתן הוא חשיפת צדדים בעייתיים, בלשון המעטה, בתפקודם של המשפטנים ממוצא יֶקי (יהודים ממוצא גרמני) שתפסו עמדות מפתח באליטה המשפטית של מדינת ישראל הצעירה: משה זמורה, פליקס רוזנבליט (רוזן), חיים כהן ואחרים. רוב העיסוק המחקרי בדמויות הללו שקדם לכתיבתו של נתן נטה להללן ולשבחן. נתן מתמקד בתפקודן בתקופת הקמת המדינה ומַראה כיצד הקפדה על טוהר המידות וזיהויה של מִזְרחיוּת עם העדרו של טוהר כזה הביאו את זמורה, רוזן, כהן ומשפטנים יקים אחרים שהגיעו באותה תקופה לעמדות בכירות בעולם המשפט הישראלי לפגוע, מקצועית, בשופטים יהודים שכיהנו במשרות שיפוט בארץ ישראל המנדטורית, אותם זיהו היקים כ"נגועים" (כך, להשקפתם) במזרחיות. המשפטנים היקים ניסו להביא להפסקת עבודתם, או למנוע את קידומם, של שופטים יהודים ילידי המזרח התיכון, ביניהם השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי, גד פרומקין, והשופט אהרן שמש (שמס) מבית-המשפט המחוזי בחיפה. פרומקין אכן הודח, ואילו שמש הצליח, למרות הנסיונות להדיחו, לשרוד בתפקידו עד גיל הפרישה, אף שיריביו הצליחו למנוע את קידומו לתפקיד נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה. גם שופטים שלא נולדו במזרח התיכון הפכו למטרות של תהליך ה"טיהור" (כך נקרא בפי מחולליו); לשיטתם של המשפטנים היֶקים, גם יהודים ילידי רוסיה (שכונו בגרמנית "אוֹסְט-יוּדֶן") "נחשדו" במזרחיות. המציאות שחושף נתן נגועה בהפליה עדתית. מעניין שבניגוד ליקים, הבחין בן-גוריון, יליד רוסיה, בין ה"לבנטיניות" ממנה חשש לבין עצם מוצאו המזרחי או הספרדי של אדם, והשתדל להביא למינויָם של שופטים מזרחים וספרדים.
תֵמה נוספת שבספר היא מערכת היחסים הטעונה שבין הנהגת מפא"י, ששלטה בגופים הייצוגיים של "היישוב המאורגן" בשנות השלושים והארבעים, ולאחר מכן במדינת ישראל הצעירה, ושותפיה היֶקים, לבין האופוזיציה הרביזיוניסטית שבתנועה הציונית. נתן, בית"רי ותיק (יליד 1937), מציג את הדברים מנקודת-הראות הרביזיוניסטית. מנקודת-ראות זאת נראית מערכת המשפט הארץ-ישראלית המנדטורית, ומאוחר יותר הישראלית, כזירה – אחת מני רבות – בה רדפה מפא"י את הרביזיוניסטים. הזדהות עם "הפורשים" היתה, בעיני האמונים על "טיהור" מערכת השיפוט ב-1948, כתם. מי שביקשו להביא להדחתם, או לאי-קידומם, של שופטים שונים ייחסו להם – לא פעם שלא בצדק – הזדהות כזו. רק לעניין המינויים לבית המשפט העליון לא נחשבה השקפה רביזיוניסטית, בהכרח, לכתם בעיני המשפטנים היקים שהנהיגו את מערכת המשפט הישראלית עם קום המדינה. פנחס רוזן ושותפיו ביקשו להרכיב את בית המשפט העליון מנציגים של מפלגות פוליטיות שונות, ובכלל זה של התנועה הרביזיוניסטית. הם הציעו לעו"ד אברהם וינשל מחיפה, רביזיוניסט ותיק, להתמנות לבית המשפט העליון כנציג הרביזיוניסטים. וינשל סרב למינוי.
ספרו של נתן מעניין מאוד. יש בו גילויים מקוריים רבים, המבוססים על מחקר ארכיוני יסודי אותו ערך נתן משך שנים רבות, תוך שהוא תובע שוב ושוב מן האחראים לארכיונים השונים את פתיחתם של תיקים שונים שהוגדרו "סגורים לעיון", ולא פעם משיג בהצלחה את ההנגשה המיוחלת. הספר מבסס ומעמיק את תרומתו היסודית והמתמשכת של נתן ברון למחקר ההיסטוריה של השיפוט בארץ-ישראל ובמדינת ישראל.
