• דויד אנוך

האסירה: ילדה בת 12

(פורסם לראשונה ב׳הארץ׳ ב- 10.04.2016)


בכלא ישראלי יושבת בימים אלה אסירה בת 12. קראו את המשפט הזה שוב: המדינה שלכן, בשמכם, מחזיקה במאסר ילדה בת 12. אין כיבוש, כמובן, ואם יש, הוא בהחלט לא משחית. אבל מדינת ישראל מחזיקה בכלא ילדה בת 12.


ד', תלמידת כיתה ז' מחלחול, נעצרה ב–9 בפברואר לאחר שבכליה נמצא סכין. כפי שמתועד בדו"ח "בצלם" בעניינה, ולמיטב ידיעתי מעולם לא הוכחש על ידי גורמי הצבא, היא נחקרה ללא נוכחות הוריה ואפילו בלי עורך דין. היא הועברה למעון סגור עד להשלמת ההליך המשפטי בעניינה, ותחת איום בהתמשכות ההליך — ועמו שהותה במעון הסגור — הסכימה להסדר טיעון שכולל ארבעה וחצי חודשי מאסר בפועל. במשך חלקים ניכרים מהזמן הזה הוריה לא הורשו לבקרה. והיא ילדה בת 12.


אין צורך לומר שזה לא היה קורה אצלנו לילדה יהודייה בת 12. בתחומי הקו הירוק ילדים מתחת לגיל 14 לא נשלחים למאסר, וגם מעל לגיל זה מאסר הוא עניין נדיר. לרוב מפנים את אותם נערים ונערות לגורמים מטפלים. זהו בהחלט לא העוול הגדול בתולדות הכיבוש. כפי שכתב גדעון לוי("הארץ", 26.2), המאבטח שתפס את ד' הפגין יותר אנושיות (ואולי גם יותר מקצועיות) מרוב עמיתיו, ולא מיהר להורגה. ובכל זאת, העוול הזה מיוחד בחוסר הבושה הבוטה שבו, בשפל החדש שאליו אנו מידרדרים. המלחמה על המשך השליטה בשטחים הכבושים ובמיליוני פלסטינים שחיים בהם, כוללת עכשיו גם הליכים משפטיים, סדורים לכאורה, שיכולים להסתיים בכליאתה של ילדה בת 12 למשך חודשים.


העוול הזה מיוחד ומייאש עוד יותר מנקודת מבטו של משפטן, וביתר שאת מנקודת מבטו של מי שמכשיר משפטנים ומשפטניות. שהרי משפטנים רבים היו מעורבים בהליך הזה. מן הסתם, בטיפול בעניינה של ד' מטעם התביעה הצבאית היו מעורבים לא מעט תובעים, כולם בעלי השכלה משפטית להתפאר, ואיש מהם (ככל שידוע) לא ראה לנכון לדאוג לכך שילדה בת 12 לא תיכלא.


הדיון הראשון בהארכת מעצרה התקיים בפני השופט הצבאי סא"ל חנן רובינשטיין, שאמנם מצא לנכון להקדיש מספר מלים לגילה הצעיר של ד', אך לא ראה לנכון לסרב לבקשת התביעה להארכת המעצר. בדיון בהארכה נוספת של המעצר, השופט, סא"ל משה לוי אמנם ראה לנכון לשחרר את ד' ממעצר, אבל לא לביתה אלא למעון נעול. אפילו החלטה זו נעשתה חרף מחאותיו של התובע, שטען כי פתרון זה אינו הולם את מסוכנותה של הנאשמת — שהיא ילדה בת 12.


במשא ומתן לקראת הסדר טיעון איש מהתביעה לא ראה לנכון להבהיר כי ילדה בת 12 לא תשב בכלא במדינת ישראל, להיפך, התביעה ניצלה את כוחה והגיעה להסדר שכולל מאסר בפועל. השופט, סא"ל שמואל פליישמן, שקיבל את הסדר הטיעון, אמנם ניסה להשקיט את מצפונו (ואולי גם את מצפוננו) בדיבורים מביכים על כך שלבו לא נאטם לדבריה של ד' שנאמרו בקול חלש, לסיפוריה על לימודיה, ולנציגת שירות הרווחה שדיברה על בעיותיה של ד' (בכללן הפרעת קשב וריכוז, שככל הנראה לא טופלה כראוי), אבל בסופו של דבר הוציא תחת ידיו פסק דין שמכניס לכלא ילדה בת 12 לארבעה חודשים וחצי.


אנשים רבים כל כך — לא חיילים פשוטים בחטיבת כפיר ש"הצל" הוא חברם בפייסבוק — נוטלים חלק בכליאתה של ילדה בת 12. האם באמת איש מהם אינו רואה לנגד עיניו את בתו, או את אחייניתו, ברגעיה הקשים יותר? כעת הדה־הומניזציה של הפלסטינים כוללת את כולם, גם את הילדים. הגישה הזאת אינה רק נחלתם של חברי כנסת מהאגף הכהניסטי של "הבית היהודי" — היא גם נורמה באגפים המשכילים יותר, ואולי ההומניים יותר, לכאורה, של הצבא.


וההשכלה המשפטית, ההכשרה בבתי הספר למשפטים שלנו — לא עמדה בפרץ. אינני יודע מה מעמדו המשפטי של ההליך בעניינה של ד'. ייתכן שהוא לא היה עומד גם במבחן של ביקורת שיפוטית. אבל אין זה העיקר.


לפני עשרות שנים אמר השופט חיים כהן — שהתנגד מצפונית לעונש מוות — שלא יהיה מוכן לתת את ידו לפסק דין שגוזר דין מוות על אדם, אפילו לא בדרך של חתימה על דעת מיעוט שמתנגדת לו. השאלה אם החוק מתיר עונש כזה, לא היתה רלוונטית בעיניו. אולי אי אפשר לצפות מכל שופט צבאי — אפילו הוא סא"ל שמעיד על עצמו שלבו לא נאטם — להיות כחיים כהן. אבל עד כמה מוגזמת הציפייה מכל אחד מהמשפטנים המעורבים בפרשה זו, שיודיע: יאמר המשפט הפורמלי את אשר יאמר, מאולם המשפט שלי לא תישלח ילדה בת 12 למאסר של חודשים.


המחשבה שאולי אחדים מהנוטלים חלק בהליך זה ישבו בכיתתי ובכיתתם של עמיתי ועמיתותי לפני שנים, שמה ללעג את הניסיון ללמד משפט, והיא קשה מנשוא.