חופש הביטוי באקדמיה – בעקבות פרשת השעייתה מהוראה של חברת סגל באוניברסיטה העברית

בחודש מרץ 2024, בעת שהמלחמה בעזה עדיין בעיצומה, החליטה הנהלת האוניברסיטה העברית להשעות מהוראה, לזמן מוגבל, את פרופ' נאדירה שלהוב-קיבורקיאן, בעקבות דבריה בהסכת. אני סבור שהחלטת ההנהלה היתה שגויה, ובשורות הבאות אדון בה, מנקודת מבט כללית של ההגנה על חופש הביטוי באקדמיה. אתייחס לשני היבטים – דיוני ומהותי.

א. ההיבט הדיוני

היבט אחד, שנוטים להתעלם ממנו בדיון הציבורי בעניין דרך הפעולה של הנהלת האוניברסיטה העברית באשר לפרופ' שלהוב-קיבורקיאן, הוא ההליך. קיומם של מוסדות עצמאיים (תובע/ת סגל, בית-דין למשמעת, ערכאת ערעור) נועד להגן לא רק על חברי הסגל אלא גם על הנהלת המוסדות. השעיה מהוראה, אפילו זמנית, היא ענישה, בשל הפגיעה בליבת העיסוק של חברי הסגל והמסר הפוגעני שנלווה לה. הקביעה בתקנון שההנהלה אינה רשאית להטיל עונשים נועדה לסייע להנהלה להדוף לחצים, מתוך המוסד ומחוצה לו, להעניש או להימנע מלהעניש חבר סגל בגין התבטאות. החלטות בעניין הטלת סנקציה צפויות להשפיע על אינטרסים של המוסד, שההנהלה חייבת להגן עליהם; אך לאור כך שמטבעם של הלחצים הללו שם משקפים את עמדת הרוב, ההתחשבות בהם צפויה לפגוע בחופש הביטוי של מי שמחזיקים בעמדת מיעוט. הדרך ליישב את ההתנגשות הזו היא באמצעות שלילה מוחלטת של סמכותה של ההנהלה לעסוק בענישה בגין התבטאויות. הסמכות בעניין מסורה בלעדית למי שאינם אמונים על טובת המוסד, על הצורך לרצות את התורמים, את הפוליטיקאים, את הרוב בקרב הסטודנטים והסגל.

לכך נוסף החשש, שהתממש במקרה הנוכחי, שהענישה של חברת הסגל תיעשה ללא מתן זכות טיעון, ללא התבססות על אמות-מידה כלליות, ללא זכות ערעור ואפילו ללא הגדרה ברורה מהו בכלל העונש שהוטל. דרך הפעולה הזו גרמה גם לכך שגורמים אחרים באוניברסיטה (במקרה הנוכחי, דיקן בית-הספר שבו מכהנת חברת הסגל) אימצו את שיטת הפעולה הזו וקבעו ענישה משל עצמם, חמורה מזו שקבעו הנשיא והרקטור, שוב ללא סמכות וללא הליך נאות. האמירה של הדיקן, שלפיה מי שסבור שהוא פעל ללא סמכות "מוזמן לתבוע אותי", משקפת את הפגיעה היסודית בשלטון החוק. היא מזכירה את דרך הפעולה משטרת ישראל בימים אלה, והיא דוגמה מובהקת לשימוש לרעה בסמכות.

הקביעה של הדיקן שההרחקה של חברת סגל מהוראה מבוססת על-כך שתוכן דבריה אינו עולה בקנה אחד עם ערכי המקצוע של עבודה סוציאלית אינה מספקת הצדקה לפעולתו. הדיקן הוא גורם ניהולי, לא מקצועי. בירור העניין מחייב לקבוע הוראות כלליות, מהם ערכי המקצוע ואילו סוגי מעשים וביטויים מפרים אותם, מהי התגובה הראויה להפרה ומי מוסמך להחליט על-כך. כל אלה אינם עניין לקביעה אד-הוק, על-ידי הדיקן לבדו.

הפגם הזה בהליכים הנדונים אינו עניין מקרי, תוצאה של שאיפה לקיצור דרך ולהכרעה מהירה. להערכתי, הפגם הזה הוא תוצאה של ההכרה בכך שההתבטאות הנדונה של חברת הסגל אינה עבירת משמעת, ונקיטה בהליכים הקבועים בתקנון היתה מובילה לתוצאה הפוכה מזו הרצויה לשיטתה של ההנהלה. אם כך הם פני הדברים, יש בכך כדי לבטא את החומרה שבמעשה הנדון.

לבסוף, דרך הפעולה של ההנהלה פגעה, בראש ובראשונה, בה עצמה. ההמון הזועם אינו בא על סיפוקו מהשעיה זמנית מהוראה. חברים בוועדת החינוך של הכנסת התקנאו בתהילה לה זכתה חברת הקונגרס סטפניק והם מבקשים לקיים שימוע דומה לנשיא האוניברסיטה העברית, בתביעה שיורה על פיטוריה של חברת הסגל. ההשעיה ללא סמכות עלולה לפגוע במידת השכנוע של התשובה המתבקשת במקרה זה של הנשיא – במוסד להשכלה גבוהה, אין לנשיא סמכות לפטר חברת סגל, לא בכלל ולא בתגובה להתבטאות שלה, מקוממת ככל שתהיה.

ב. ההיבט המהותי

היקף ההגנה על חופש הביטוי נקבע בהתחשב בהכרה בכך שמצד אחד, ביטוי הוא היבט מרכזי של כבוד האדם, כך בכלל וכך לגבי מי שעיסוקה בהבעת דעות ורעיונות כמו חוקרת באקדמיה; ומצד שני ביטוי עלול להיות מסוכן. בהתאם לכך, נקודת המוצא היא שהערכה שתוכנו של ביטוי מסוים פסול מוסרית אינה מספיקה כדי להצדיק הטלת איסור על פרסומו. הטלת האיסור עשויה להיות מוצדקת רק כאשר היא נחוצה למניעת נזק חמור במיוחד. הנזק עלול להיגרם ב"שני מהלכים" – כלומר, בהנעת אנשים אחרים לפעולה ("הסתה"); והוא עלול להיגרם ב"מהלך אחד" – כלומר, בפגיעה ברגשותיהם של מי שנגדם מכוון המסר. בשני המקרים, ההערכה הנחוצה היא כפולה: מהי עוצמת הסיכון שנשקפת מן הביטוי המסוים, בהתחשב בתוכנו אך גם בנסיבות החברתיות שבהן נאמר; ומהי מידת היעילות של תגובה נגדית, ללא ענישה, לעומת היעילות של ענישה, לשם הפחתת הסיכונים הרלוונטיים.

ככל שמדובר בנזק בשני מהלכים, הגישה המקובלת, בארץ ובעולם, מסייגת את המקרים שבהם מוצדק להגביל ביטוי למצבים שבהם הסכנה שנשקפת מן הדברים היא גבוהה במיוחד. נדרש שהביטוי עלול להביא לפגיעה בגוף או לפגיעה חמורה ברכוש, בהסתברות גבוהה ("ודאות קרובה", "אפשרות ממשית" וכדומה). בדברים של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, שאני עצמי חושב שהם שגויים מן היסוד, אין הסתה לאלימות או לטרור, אף לא משתמעת, בוודאי לא כזו שמתקיימת לגביה מידת המסוכנות הנדרשת לפי הדין כתנאי להגבלת חופש הביטוי.

שתי הערות בעניין זה: ראשית, הנהלת האוניברסיטה העברית טענה שהשעיתה של חברת הסגל מהוראה נועדה למנוע תגובה אלימה של קהל עוין. גם בהקשר זה מוחלים הסייגים שתוארו – נדרשת הסתברות גבוהה במיוחד להתמששות הסיכון כתנאי להטלת ההגבלה; ונדרש להראות שאי אפשר להתמודד עם הסיכון בלא הגבלת הביטוי, בעיקר באמצעות ביטוי נגדי ובאמצעות הפעלת אנשי הביטחון. לאור ניסיון העבר באוניברסיטה, ביחס להתבטאויות קשות של חברת הסגל הנדונה, הצדקה זו להגבלת חופש הביטוי אינה נראית מבוססת דיה במישור העובדתי.

שנית, בחקיקה ובפסיקה נקבע חריג לדרישת המסוכנות הקונקרטית, בכל הקשור להסתה לגזענות. במקרה של הסתה לגזענות, די בכוונה להסית כדי להצדיק את הטלת האיסור. הבסיס העיקרי לכך הוא ההערכה שבעוד שכלל, רשויות השלטון נוקטים בצעדים למנוע אלימות ולהתריע מנקיטה בה, אין ננקטים צעדים ממשיים למניעת הפליה, והסכנה שאנשים יושפעו מקריאות הסתה לגזענות היא לכן רבה במיוחד. אך לאור היגיון זה, האיסור על הסתה לגזענות מיושם כמעט אך ורק באשר לביטויים שמכוונים נגד קבוצת מיעוט, לא נגד קבוצת הרוב.

ההצדקה העיקרית שנטענה, בעיקר בשיח הציבורי, להגבלת הביטוי של חברת הסגל במקרה הנדון היא למניעה פגיעה במהלך אחד. החשש הוא שמי שהם או הקרובים להם נפגעו ממעשי הטבח הנוראיים של אנשי החמאס ותומכיהם, והציבור היהודי בכללו, ייפגעו מעצם החשיפה לדברים הבוטים (ולעניות דעתי, השקריים) שביטאה חברת הסגל. גם כאן, ההכרה בחשיבות של חופש הביטוי מוליכה להטלת סייגים על הסמכות להעניש בגין התבטאויות. לפי הדין בישראל, תנאי להגבלת ביטוי בגין פגיעה ברגשות הוא שהפגיעה, לאור מכלול נסיבותיה, תהיה חמורה וקשה במיוחד, מעבר ל"סף הסיבולת" הנדרש בחברה דמוקרטית. במקרה הנדון כאן, יש להתחשב באופן שבו נאמרו הדברים. העובדה שהדברים נאמרו במסגרת הסכת באנגלית, שלא הופץ במסגרת שקשורה לאוניברסיטה, שלא במסגרת מילוי תפקידי הוראה באוניברסיטה ובלא הצגת הדוברת כחברת סגל באוניברסיטה, מחלישה, כעניין נורמטיבי, את עוצמת הפגיעה במי שמתקומם כנגד הדברים. לא הוגשה גם כל תלונה על-ידי מי שלומדות עם חברת הסגל, שדווקא מבקשות להמשיך ללמוד איתה.

האתגר כאן נובע מתוכן המסר. מצד אחד, חברת הסגל לא הכחישה את עצם קיומו של הטבח הנורא, ולא הצדיקה אותו בשום צורה. אך מצד שני, היא הטילה ספקות בשאלה אם יש ביסוס עובדתי לכך שמעשי הרצח לוו במעשי אונס. החומרה של אמירה זו נובעת מן ההקשר שבו נאמרה – ייחוס הפצה מכוונת של שקרים, כדי להצדיק את המלחמה בעזה. בעוד שאני סבור שזו אמירה שצריכה לקומם כל אדם בעל מצפון, אין בה כדי להצדיק הטלת עונש על מי שמבטא אותה. בין היתר, אין מדובר בייחוס דברי כזב לקורבנות עצמם או לקרוביהם ולעדי הראייה למעשים המזוויעים, אלא לממשלת ישראל. הדברים נאמרו בהקשר של ביקורת על מדיניות הממשלה בעזה, לא מתוך כוונה לפגוע בקורבנות ובקרוביהם. לכך יש להוסיף את ההשפעה השלילית הקשה שעלולה להיות לענישה בהקשר הנדון. ההנהלה אינה עוסקת – וטוב שכך – בבילוש אחר התבטאויות פרטיות של חברי סגל, ולכן היא נמנעת לחלוטין מהטלת סנקציות על מי שמבטאים מסרים פוגעניים כלפי כלל תושבי עזה וגם כלפי ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל. לענישה במקרה הנדון יש השפעה מצננת נרחבת על סטודנטים וחברי סגל ערבים, שחוששים, גם אם בטעות, לבטא מסרים מותרים. הדרך המועילה להגנה על הרגשות במקרה זה היא זו שכבר ננקטה בעבר – תגובה תקיפה של הנהלת האוניברסיטה לתוכן הדברים, שכוללת פירוט הראיות שנצברו בנושא, ומתן תמיכה, כספית וציבורית, ל"נציבות האזרחית לעניין פשעי חמאס נגד נשים וילדים" שייסדה חברת קהילת האוניברסיטה, ועוד. ענישה פוגעת חמורות במעמד הבינלאומי של האוניברסיטה ונזקיה עולים במידה ניכרת על תועלתה.

ההגנה על חופש הביטוי אינה סימן לחולשה. ההפך הוא הנכון. היא ביטוי לאמונה בצדקת הדרך, באפשרות להפריך את דברי הכזב בטיעונים עניינים. דווקא השימוש בכוח שלטוני במקרה כזה הוא סימן מדאיג לפחד.