מסמך "מדיניות ההפגנות" שפרסם השר בן גביר: הערכה ביקורתית

השר בן גביר פרסם מסמך מדיניות לעניין קיום הפגנות. לפי דבריו של השר, המדיניות תיכנס לתוקף בתוך חמישה ימים, אלא אם היועצת המשפטית לממשלה תפעל למנוע זאת. המדיניות שמפורטת במסמך נועדה להגביל באופן נרחב את הזכות להפגין, בניגוד גמור לפסקי הדין הרבים בנושא.

במישור העקרוני, הגבלות על הזכות להפגין הן עניין להכרעת המחוקק ולפיקוח שיפוטי, לא לקביעה של גורם פוליטי, שההפגנות מכוונות נגד הממשלה שבה הוא חבר, ואשר יש לו לכן אינטרס ברור למנוע אותן. על רקע זה פסק בית המשפט, במסגרת הדיון בחוקתיות התיקון לפקודת המשטרה, כי "סמכותו של השר להתוות מדיניות עקרונית בתחום ההפגנות מותנית בקיומה של חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה, תוך מתן משקל ניכר לעמדתה", באופן שנועד לוודא כי המדיניות שמתווה השר אינה מגבילה מעבר למותר את הזכות להפגין. הוראה דומה נקבעה בהסדר שבין השר לבין היועצת המשפטית לממשלה, שבגינו עוכב הדיון בעתירה שבה התבקש בית המשפט להעביר את השר מתפקידו. לאור זאת, השר אינו רשאי לקבוע בעצמו מדיניות בתחום ההפגנות.

מסמך המדיניות שפרסם השר איזו מזכיר כלל את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנושא הזכות להפגין. במסמך מוזכרים פסקי דין בודדים בלבד, תוך הצגה מוטה ולפיכך שגויה של הדין בסוגיות השונות. אתייחס לארבע סוגיות שעולות מן המסמך.

בחלק הראשון מוזכרת הדרישה, המובנת מאליה, שמדיניות המשטרה תהיה שוויונית. אולם, אופן ניסוח הדברים ובעיקר פסקי הדין שמובאים בעניין משקפים הטיה מובהקת של השר. הדבר נלמד מקביעתו כי "המדיניות תיושם באופן שווה ובאופן 'עיוור' באשר לסוג האוכלוסייה המפגינה – לרבות אמונותיה, עמדותיה הפוליטי, עוצמתה הכלכלית והגיבוי התקשורתי לו היא זוכה ובאשר לתוכנה"; ומארבעת פסקי הדין שמהם בחר לצטט: שני פסקי דין שעוסקים בהעמדה לדין של חרדים בגין התפרעות בהפגנות; ציטוט מהכרעה שעסקה בהליך אכיפה נגד השר עצמו, משנת 2005, שכלל לא עסק בהפגנה; ואזכור של פסק-דין של בג"ץ בעניין וסרלוף, ואשר בניגוד לציטוט המובא במסמך, דווקא נדחתה בו הטענה שהמשטרה נוקטת מדיניות שמעדיפה את המפגינים נגד "הרפורמה המשפטית".

גישתו זו של השר מבטאת במובהק הטיה פוליטית. מלבד כך שכל הדוגמאות שהציג עוסקות בהעמדה לדין פלילי של מפגינים, ולא במדיניות העוסקת בדרך הפעולה של המשטרה בהפגנה עצמה, הן מוטות בבחירה שלהן. השר מתעלם לחלוטין מהפגיעה הקשה של המשטרה בזכות של הציבור הערבי להפגין, פגיעה שנמצאה שוב ושוב בלתי חוקית ומפלה בהחלטות שיפוטיות למכביר בשנתיים האחרונות. השר מתעלם לחלוטין ממדיניות המעצרים הנרחבת של המשטרה כלפי מפגינים לא אלימים שהפגינו נגד "הרפורמה המשפטית" ונגד הפקרת החטופים, מעצרים שכמעט כולם נמצאו בלתי-מוצדקים ובלתי-חוקיים. באופן זה, בצד הקביעה המובנת מאליה שעל המשטרה לנהוג בשוויון, הדוגמאות שבחר השר להציג מבטאות ניסיון להטות את שיקול הדעת של המשטרה כך שתחמיר עוד את מדיניות האכיפה שלה כלפי המפגינים שאינם נמנים עם הציבור החרדי. בפסק-הדין בעניין וסרלוף, שהשר מזכיר במסמך, קבע הנשיא עמית את הדברים הבאים, שהשר בחר להשמיט בהתייחסו לפסק-הדין: "לא כל ההפגנות נושאות אותו אופי, ואין שוויון 'אוטומטי' ביניהן. בפני המפקדים בשטח יש שורה של נתונים ושיקולים שעליהם לבחון ולתכלל, כגון: מספר המשתתפים בהפגנה והיקף האירוע; האם ניתן להגיע להסדרים ולהידברות עם המפגינים או המארגנים או מובילי ההפגנה; האם יש תופעות של ונדליזם והשחתה של רכוש, מתקנים, מבנים, ניידות משטרה וכיו"ב; מידת ההפרעה והסכנה לסדר הציבורי; מידת הסכנה לגוף ולנפש למפגינים, לנוסעים, ולעוברי אורח; ומידת האלימות של המפגינים כלפי השוטרים". כל אלה שיקולים הכרחיים, שהשר בחר להתעלם מהם, מתוך ניסיון להטות את אופן הפעולה של מפקדי המשטרה.

הסוגיה השנייה שמזכיר השר היא ביטויים פוגעניים. לשיטתו של השר, "לא תתאפשר הפגנה שיש יסוד סביר לחשד שהיא מהווה תמיכה בארגון טרור או בפעילותו" וכדומה. אף שביטויים מסוג זה הם מגונים ובמקרים מתאימים פרסומם גורר הטלת אחריות פלילית, הדין הוא שהמשטרה אינה רשאית להשתיקם מראש. המשטרה אינה גורם שיפוטי, היא אינה מקיימת הליך שיפוטי לבירור האם הבעת מסר מסוים מותרת או אסורה, בהתחשב בתוכנו ובנסיבות שבהן נאמר. אין גם כל הצדקה לייחד את הצנזורה מראש הזו לתמיכה בטרור ולהסיר ממנה ביטויי הסתה לגזענות או קריאה לביצוע פשעי מלחמה. למשטרה אין סמכות למנוע ביטויים מראש, אלא אם השמעתם עלולה לגרום, באופן מיידי ובוודאות קרובה, לאלימות. עצם העובדה שפרסום המסר שמבקשים להשמיע בהפגנה אינו חוקי אינה מספיקה, כשהיא לעצמה, כדי לאסור את השמעתו.

הסוגיה השלישית היא חסימת כבישים. לשיטתו של השר, "אין לאפשר כל חסימה", בין היתר, של "כבישים מרכזיים, ארציים או אזוריים, או מהירים". לשיטתו של השר, "כבישים אלו חייבים להישאר פתוחים בכל עת ואין לאפשר את חסימתם בשום שלב". בצד כך שגישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדין, הסוגיה העיקרית שמתעוררת ביחס אליה היא אופן הפינוי של המפגינים. הקביעה המוחלטת, שלפיה אין לאפשר את חסימת הכבישים בשום שלב, והשתיקה באשר לאופן השגת המטרה הזו, עלולה לבטא עמדה שמתירה למשטרה, ואולי אף מחייבת אותה לנקוט בכוח בלתי סביר. הדין הוא שאין לנקוט בפעולות מסכנות חיים ואשר עלולות לפגוע בשלמות הגוף, כפי שכבר ארע למרבה הצער לא אחת בשל השימוש במכתזית או בסוסים או בשל הפעלת כוח בלתי סביר על-ידי השוטרים כלפי המפגינים, אלא אם הדבר נחוץ באופן מיידי למניעת פגיעה באנשים. יש סכנה רבה בהנחיה גורפת שכזו למשטרה מצד השר.

לבסוף, יש עניין אחד שבו מסמך המדיניות של השר יכול להתפרש כמרחיב את ההגנה על הזכות להפגין, כפי שראוי: השר מציין כי "באזורי מגורים יש לאזן ככל הניתן בין זכות המפגינים לקיים את ההפגנות ולהפיץ את מסריהם, לחירות של התושבים לקיים את שגרת חייהם ללא הטרדה, הצקה ורעש בלתי סביר, זאת על דרך הטלת מגבלות של מקום, זמן ועוצמת הרעש". השר נמנע מלקבוע שיש לאסור באופן גורף הפגנות ליד בתי מגורים של נבחרי ציבור, בניגוד גמור למדיניות הבלתי חוקית שהמשטרה אמצה בהקשר זה בשנתיים האחרונות. המשטרה רשאית למנוע "הטרדה, הצקה ורעש בלתי סביר"; היא אינה מוסמכת למנוע את הזכות להביע תוכחה כלפי נבחרי הציבור, באמצעות קביעה גורפת, שאסורה לחלוטין הפגנה ליד בית מגורים של נבחר ציבור, תהא שקטה ככל שתהיה.