• גיא דוידוב

האם חבר סגל אקדמי כמוהו ככל עובד אחר?

לפי דיווחים בתקשורת, פרופ׳ כשר הצדיק את הקוד האתי שניסח באמירה לפיה חבר סגל אקדמי כפוף למעסיק (כלומר לאוניברסיטה בה הוא מועסק) כמו כל עובד אחר. דברים אלה נאמרו בהקשר של ההוראה בקוד שבאה לאסור על חברי סגל לקרוא לחרם על מוסדות להשכלה גבוהה בישראל או להשתתף בחרם כזה. אבל דומה שתפיסה בסיסית זו, שלפיה אין הבדל בין חברי סגל לעובדים אחרים, עומדת בבסיס הקוד המוצע כולו. לא רק בתכניו, אלא גם במבנה הכללי ובעצם הכוונה לנסח קוד כזה מחוץ לאוניברסיטאות וללא שיתוף חברי הסגל עצמם, הגישה הכללית המשתקפת היא שמדובר בעובדים לכל דבר וענין, אשר המעסיק יכול להכתיב להם כיצד לנהוג במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו.


במבט ראשון תפיסה כזו נראית אולי הגיונית. מדוע יהיו חברי הסגל ״מורמים מעם״, וזכאים לחופש פעולה רב יותר בהשוואה לעובדים אחרים? האם משלם המיסים, שמממן את האוניברסיטאות, אינו זכאי להחליט באמצעות נבחריו כיצד ובאיזה מגבלות ייעשה שימוש בכסף זה? ברם, מחשבה כזו מנוגדת באופן חזיתי לרעיון החופש האקדמי, עיקרון ארוך-שנים שההגנה עליו – למשל בארה״ב מאז תחילת המאה ה-20 – היוותה בסיס חיוני להישגים אקדמיים מדהימים, שהובילו להתקדמות טכנולוגית, בריאותית, חברתית ומחשבתית ולשגשוג חסר תקדים בעולם המערבי. מדינות דמוקרטיות הבינו, כי הישגים אלה דורשים חופש פעולה רחב ביותר לאקדמיה ולחוקרים עצמם, להחליט מה לחקור וכיצד ואילו טענות לטעון.


פרופ׳ כשר מציין בפתח הקוד המוצע כי הוא נכתב ״ברוח״ ההצהרה האמריקאית בדבר חופש אקדמי משנת 1915, וכן מצרף רשימה ביבליוגרפית קצרה של ספרים שלדבריו ״עומדים ברקע״ הקוד המוצע. אולם מקריאת ההצהרה מ-1915 וכן פריט אחד מרשימת הספרים – הספר Matthew Finkin and Robert Post, For the Common Good: Principle of American Academic Freedom – עולה תמונה הפוכה בתכלית. הן ההצהרה והן הספר – שמבוסס על ניתוח שורה ארוכה של הכרעות הוועדה האמריקאית לעניין חופש אקדמי – מבהירים חד משמעית כי חבר סגל אקדמי אינו דומה לעובד אחר. המטרה של המחקר האקדמי היא קידום טובת הכלל באמצעות קידום הידע האנושי. זאת בין השאר באמצעות פריצת מוסכמות מקובלות ואיתגור השיח הקיים, שלא יהיו אפשריים אם חברי הסגל יוגבלו במחקרם על-ידי דעת רוב ״הציבור״ או נבחריו. אוניברסיטה אינה עסק פרטי וגם לא ״עסק״ בכלל. גם המחוקק הישראלי הבין זאת, כמובן, כאשר הבטיח את עצמאות האקדמיה בחוק ההשכלה הגבוהה.


כפי שמסבירים פינקין ופוסט, לחופש האקדמי ארבעה מרכיבים: חופש מחקר, חופש הוראה, חופש ביטוי ״פנימי״ (בענייני המוסד האקדמי) וחופש ביטוי ״חיצוני״ (בעניינים חברתיים/פוליטיים כלליים). הקוד המוצע מהווה מתקפה בעיקר על השני והרביעי שבין אלה, ובהתאם אתייחס רק אליהם, בקצרה.


התפיסה העולה מהקוד הינה כי הוראה אקדמית אינה אלא העברת ידע מוגדר, תחום בגבולות של סילבוס ידוע מראש, לתלמידים. אולם המטרה של הוראה אקדמית אינה רק העברת ידע, אלא גם – ובעיקר – פיתוח יכולות של חשיבה עצמאית, יצירתית וביקורתית. לשם כך יש הכרח לדון בסוגיות שנויות במחלוקת ציבורית, ולאתגר את הסטודנטים באופן שיידרשו להתמודד גם עם עמדות שונות משלהם ואף חריגות. גם בהקשר זה – כמו בחופש המחקר – המפתח הוא טובת הכלל (the common good). ההישגים האקדמיים שהחברה בכללותה רוצה וצריכה לא יתאפשרו ללא הוראה שמבוססת על איתגור מוסכמות ופיתוח יכולות של חשיבה ביקורתית.


כמובן, זו אינה זכות ללא גבולות. לפי תקנון המשמעת של הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, למשל, חבר סגל ש״מנצל לרעה את מעמדו״ במילוי תפקידי הוראה עובר עבירת משמעת. תקנון המשמעת כבר נותן כלים מספקים להתמודד עם מקרים יוצאי דופן – נדירים ביותר – שבהם חבר סגל שוטח את משנתו הפוליטית ללא שום קשר לנושאי השיעור.


לגבי חופש הביטוי של חברי סגל מחוץ למסגרת העבודה, ההגנה של הדין הקיים בישראל על עובדים בכללותם חזקה בהרבה מזו שבארה״ב. אצלנו חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה (שבאה לידי ביטוי בצעדים כלשהם) כנגד עובדים על בסיס השקפה פוליטית. במובן זה, דומה שחברי סגל אינם זקוקים להגנה נוספת/מיוחדת (אם כי ניתן להעלות טיעונים גם לכך). אם ברור שחבר סגל רשאי להחזיק בעמדה ״שמאלנית״ בעד שלום ונגד המשך הכיבוש, ולהתבטא בהתאם ככל אזרח (וככל עובד) מבלי להיפגע בשל דעותיו – קשה לקבל את הטענה שהבעת עמדה לגבי הדרך הנדרשת להשגת יעד זה אינה חוסה תחת חופש הביטוי. תמיכה בחרם בינלאומי על ישראל מהווה חלק בלתי נפרד מעמדה פוליטית – השקפה לפי לשון החוק – שזוכה להגנה.


גם בהקשר זה ישנם גבולות. לדעתי, אם יתקיימו נסיבות קיצוניות שבהן חבר סגל פועל מתוך כוונה לפגוע בעמיתיו לאוניברסיטה – לצמצם את החופש האקדמי שלהם ואת הפעילות שלהם במחקר ובהוראה – סביר יהיה לראות בכך עבירת משמעת. אבל יהיה זה מטעה לראות את התמיכה בחרם בינלאומי על ישראל כפעילות שנועדה לפגוע בעמיתים. הרי לדעת התומכים בחרם, בטווח הארוך הוא יועיל לישראל (כמו גם לפלסטינים) ובהתאמה גם לאוניברסיטאות. נדמה לי שרק מיעוט קטן באקדמיה מחזיק בעמדה זו, אבל אלה בדיוק המקרים שבהם ההגנה על חופש הביטוי והזכות לשוויון על בסיס השקפה נדרשים.