לא דנים מלך?

הרשימה פורסמה ב"הארץ" ב- 2.2.2018, והיא מוקדשת לזכרו של פרופ' משה נגבי ז"ל.

דברי החנופה של שרת התרבות לראש הממשלה, "התקבלת כמלך בהודו", מזכירים את האגדה שבמסכת סנהדרין בתלמוד, שנועדה להסביר את הקביעה המופיעה במשנה: "מלך לא דן ולא דנים אותו". לפי האגדה, עבדו של המלך אלכסנדר ינאי הרג אדם, ואב בית הדין שהעניין הובא בפניו, שמעון בן שטח, קורא לחבריו החכמים, "תנו עיניכם" באשר לאחריותו הפלילית של המלך בגין המעשה של עבדו. ינאי התייצב לדיון, אך בהתרסה ישב ("אתא ויתיב") בפני השופטים. סירובו לעמוד הוא ביטוי פיסי לסירובו "לעמוד" לדין. אב בית הדין מורה לו "עמוד על רגליך", אך המלך משיב שיפעל רק אם כך יורו כל השופטים, לא רק שמעון בן שטח. וכאן מגיעה הדרמה לשיאה: "אמר לו שמעון בן שטח, ינאי המלך עמוד על רגליך, ויעידו בך... אמר לו [ינאי], לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה [ינאי] לימינו — כבשו [השופטים] פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם. יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו".

הסיפור שלהלכה נועד להצדיק את הכלל שלפיו אין דנים מלך, מבטא ביקורת נוקבת על הכלל — זהו מהלך מבריק של עורכי התלמוד. חבריו השופטים של שמעון בן שטח, שנדרשו "לתת עיניהם" בסוגיית אחריותו הפלילית של המלך, כובשים פניהם בקרקע. הם יראים מפני המלך. פחדנות זו הביאה עליהם כליה — "בעל המחשבות" נפרע מהם באחת והרגם. משמע, אין דנים מלך לא משום שלמלך חסינות או שהוא מעל לחוק. מי שנענש הוא לא שמעון, שביקש "להעמיד" את המלך לדין, אלא מי שבחרו להימנע מכך. לא דנים מלך לא משום שכך ראוי וצודק, אלא בשל חולשתם של השופטים, כלומר משום החשש שמא לא יהיו השופטים בעלי מנה גדושה של עוז רוח. החשש הוא שהניסיון להטיל אחריות פלילית על המלך יוביל לחיסולו, לפחות המטאפורי, של בית המשפט ושל שלטון החוק שהוא מייצג.

האתגר שעומד בפני היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה אם "להעמיד" לדין את ראש הממשלה דומה לזה שביסוד האגדה שבמסכת סנהדרין. היועץ נדרש "לתת עינו" בשאלת אחריותו של ראש הממשלה ואין הוא רשאי "לכבוש פניו בקרקע". הסף שלפיו יחליט אם להגיש כתב אישום בעניין זה צריך להיות זהה לחלוטין לזה שמוחל בעניינו של מי שלא "התקבל כמלך בהודו".

ראוי לשים לב ללקח חשוב שעולה ממסכת סנהדרין: אם נגזר עלינו לחיות בעולם שבו ראשי מערכת אכיפת החוק צפויים "לכבוש פניהם בקרקע" בבואם להחליט בעניינו של ראש הממשלה, מוטב להעניק לראש הממשלה חסינות מפורשת מפני העמדה לדין, בבחינת אין דנים מלך. מצג שווא של הליך חקירה והכרעה בשאלה האם התגבשה תשתית ראייתית להעמדה לדין פלילי — בנסיבות שבהן אין מתקיים בירור יסודי, ומוחל סף גבוה לעומת זה המקובל בדרך כלל בהחלטה אם להגיש כתב אישום — הוא חמור יותר מאשר קביעה מראש כי אין דנים מלך. אם ידוע שלראש הממשלה יש חסינות, אין הכרעה של היועץ המשפטי לממשלה בדבר אשמתו. אין לציבור אלא לסמוך אז על שיפוטו שלו לקביעת אחריותו המוסרית של ראש הממשלה וההשלכות הנובעות מכך. אך זהו הרע במיעוטו, שמשמעותו המעשית ביטולו של עקרון שלטון החוק. אין כל סיבה לקבל עלינו כגזרת גורל את ההנחה שראשי מערכת אכיפת החוק בישראל נעדרים את עוז הרוח הנחוץ לשפוט אם נפל פגם במעשיו של ראש הממשלה. התפישה הנוהגת בישראל, שאינה מאפשרת לראש ממשלה להסתתר בעיר המקלט של חסינות מפני העמדה לדין פלילי, מטילה אחריות כבדה על המשטרה ועל היועץ המשפטי לממשלה. מובן שאין מוטלת עליהם החובה להכריע כך או אחרת. מוטלת עליהם החובה להישיר מבטם אל ראש הממשלה ולהכריע בעניינו בדומה לכל אדם אחר. ללא הנחות, ללא מורא וללא משוא פנים. מצג שווא, שלפיו ההכרעה היא עניינית בעוד שבפועל אינה כזו, היא חמורה מאשר הימנעות מפורשת מבירור מוסמך של אחריותו הפלילית של ראש הממשלה.

הערה בשולי הדברים: האגדה התלמודית שהובאה לעיל עוסקת באחריותו של המלך למעשי עבדו. יהיו שימצאו בכך הד להיבטים מסוימים של פרשת הצוללות, שעניינה, לפחות לפי הידוע כעת, מעשיהם של שלוחיו של ראש הממשלה ובאחריותו שלו למעשים אלה.