על קנוניזציה, עודף מידע, ומגבלות הקורא

ברשומה יפה שפורסמה בכרוניקל, ותורגמה לאחרונה לעברית, טוענת אמי הנגרפורד (Hungerford), מבקרת ופרופסור לספרות באוניברסיטת קולומביה, שהיא מסרבת לקרוא ספרים. לא את כולם, ובכל זאת. היא מספרת על מנחה הדוקטורט שלה שעד לאחרונה לא קרא את מובי דיק, ועל סירובה-שלה לקרוא וללמד את ספריו של דיוויד פוסטר וואלס (Wallace), שנתפס ככותב קאנוני, משום שהזמן שנדרש כדי לקרוא אותו שווה יותר מהערך שניתן להפיק מספריו.

הנגרפורד אינה מציעה להתעלם מספרות ״גדולה״ או פופלארית. גם את וולאס היא דוחה רק לאחר שאספה די ראיות: היא קראה את וולאס (סיפורים ומסות) ועל וולאס (ביוגרפיה ומאמרים על יצירתו), ולאור התרשמות בלתי-אמצעית זו גיבשה עמדה בדבר ערכו של וולאס עבורה. לגבי וואלס קל (לי) להסכים עם הנגרפורד, אולם האם איננו מצפים מפרופסור לספרות שיקרא את מובי דיק? ובאותה מידה, האם איננו מצפים מפרופסור למשפטים שיקרא למשל את פסק הדין בעניין בנק המזרחי (בישראל) או Roe v. Wade (בארה״ב)? הנגרפורד מסבירה שלא.

העולם המודרני הוא מרובה-כתיבה; זמנם ותשומת לבם של הקוראים – מוגבלים. ההתמקדות בספרות קאנונית מחייבת התעלמות מקולות אחרים, בין כאלה שהושתקו בגלל מגדר, גזע או רכיב זהות אחר, ובין שנעלמו בשל חסרון כיס, חלוף הזמן והתעלמות המבקרים. הנגרפורד מעדיפה לקרוא את אלה. היא מעדיפה לטרוח לייצר לה קאנון משלה. במקום לקרוא את ש״חייבים לקרוא״ היא מעדיפה לקרוא ספרים שיקלעו לטעמה או יאתגרו אותו, יעניינו אותה, או יעשירו את עולמה באופן אחר. במקום לקרוא את מה שכולם קוראים, היא מעדיפה לקרוא את מה שחבל שאין איש קורא. במקום להשתתף בשיחת הסלון אודות הספר שכולם קראו, בין היתר בשל השפעתם של מנגנוני שיווק והגמוניזציה, היא מעדיפה לפרוץ דרך עצמאית, ואגב כך את גבולות הקאנון והתודעה הקוראת האנושית.

כמובן, כדי להיות מסוגלת להעריך ספרות טובה ולעצב לעצמה טעם, היה על הנגרפורד לבלות שנים רבות בקריאת ספרות ״טובה״. בדומה, כדי להיות מסוגלים לזהות כתיבה משפטית איכותית, חשוב להשקיע בקריאת ספרות יסודית בתחום. אולם לרוב המשפטנים בישראל די בקריאת הפסקאות החשובות (הן ארוכות דין!) מפסק הדין בעניין בנק המזרחי. הנגרפורד תשחרר אותם מקריאת הפסק כולו על מאות עמודיו. את הזמן שיתפנה, הנגרפורד תציע כי ישקיעו בקריאה אחרת, שתתרום לתודעה הקוראת הקולקטיבית. הסטת-מבט רצויה כזו יכולה להיות למשל קריאת פסקי דין של הערכאות הדיוניות במקום הסתפקות באלה של בית-המשפט העליון, או קריאת עבודות מוסמך ישנות במקום מאמרים חדשים בכתבי עת אמריקאיים. כבספרות גם במשפט, יש מקום לסברה שההליכה ב-road less traveled by עשויה להיות בעלת ערך רב כשלעצמה. בקיאות בטקסטים הקאנוניים היא חשובה ומועילה, אבל ההיכרות עם רעיונות נשכחים ותזות שנזנחו או נדחו עשויה להעשיר פי כמה.

דבריה של הנגרפורד מתמודדים גם עם חשש עמוק אחר, של הכותבים. כמות הכתיבה בכל נושא נתון היא עצומה. הנגישות האינטרנטית, עם שהיא מקילה על איתור חומרים, גם מגלה לכותב כמה חסר תקווה הוא נסיונו לקרוא ולחדש ביחס לכולם. החשש הזה רלוונטי לתלמידים הכותבים עבודת מחקר בשנה א׳ כפי שהוא רלוונטי לפרופסורים ותיקים ומנוסים. לאלה כלאלה מציעה הנגרפורד את אותה נחמה: אפשר וצריך להודות בכנות ובצניעות באזלת היד האנושית. במקום לבזבז את הזמן במאבקים עקרים או התחמקות מהעובדות, מוטב לקרוא משהו טוב.

שנת לימודים מוצלחת ופוריה (וחזרה מהירה לספריות)!