החלטת נציב תלונות הציבור על שופטים בעניין השופטת רות רונן: ההפיכה השלטונית והמלחמה בעזה

ב-7.8.2025 פרסם נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט (בדימוס) אשר קולה, את החלטתו בתלונה בעניין השתתפותה של שופטת בית המשפט העליון רות רונן בערב עיון שנערך באוניברסיטה העברית. הנציב קבע כי על השופטת היה להימנע מלהשתתף בכנס, משום שהחוקר שלכבודו נערך המפגש, פרופ' דוד אנוך, "[האשים] את צה"ל ב[ביצוע] פשעי מלחמה". לשיטתו של הנציב, על השופטים להימנע מלהשתתף בדיון אקדמי שבו משתתף מי שטען טיעונים מסוג אלה שייחס לפרופ' אנוך. מלבד הפגיעה בחופש האקדמי, זוהי החלטה שמבטאת את רוח התקופה ואת הסכנות שהיא מביאה עימה לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. זוהי החלטה שמדגימה היטב את  הסכנה הכפולה שהביאה עלינו ממשלת השבעה באוקטובר: הניסיון לחסל את שלטון החוק ואופן ניהול המלחמה בעזה.

ב-31 במרץ 2025 התקיים ערב עיון בספרית הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שכותרתו "משפט, פילוסופיה ועורם הפגיע של יצורים חיים". ערב העיון הוקדש לדיון ביקורתי בתזה שהציג פרופ' אנוך בהרצאה – שמאוחר יותר פורסמה גם כמאמר – לציון הכתרתו כמחזיק הקתדרה למשפט ופילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. פרופ' אנוך מכהן במינוי משותף באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת אוקספורד, והוא אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של משפט ופילוסופיה, בעיקר בתחום של אתיקה נורמטיבית. ערב העיון לא עסק כלל במלחמה או בפשעי מלחמה, והוקדש כולו לדיון בתזה שהציג פרופ' אנוך, שעיקרה הזהירות הנדרשת ביישום תיאוריות פילוסופיות מופשטות כאשר מכריעים בעניינם של מתדיינים מסוימים, בהליך שיפוטי קונקרטי. לאור החיבור בין חקירה פילוסופית לבין שפיטה, השופטת רונן הוזמנה להציג בדיון את עמדתה, לצד חוקרות וחוקרים.

כבר בבוקר המפגש פרסם שר המשפטים יריב לוין הודעה ובה תקף בחריפות את השופטת רונן על כוונתה להשתתף במפגש: "עצם עריכת הכנס כאמור ומתן לגיטימציה לפרופ' אנוך, לדבריו ולפעולותיו, הוא חרפה גדולה. השתתפות של שופטת בית המשפט העליון בכנס כזה, יש בה כדי להכתים את בית המשפט העליון כולו ולהעיד על ליקוי המאורות הנורא בו הוא נמצא, כפי שבא לא פעם לידי ביטוי גם בפסיקותיו הנוגעות לסוגיות ביטחוניות. זאת ועוד, יש בכך כדי להעיד על תפיסת מציאות קיצונית ומעוותת של כב' השופטת רונן עצמה, אשר יש בה כדי להצביע על הכשל הגדול הקיים בבחירת שופטים, שתוצאתו מינויים לבית המשפט העליון של שופטים אשר נוהגים בדרך כזו". כאמור, כחצי שנה מאוחר יותר, אימץ נציב תלונות הציבור על שופטים את דברי הבלע הללו של השר לוין, ואף שנמנע מן הלשון המשתלחת של השר, הסכים עם עמדתו וקבע כי היה על השופטת רונן להימנע מלשאת דברים בכנס האקדמי. לגישתו של הנציב, "בהינתן שבעת מועדו של הכנס, מדינת ישראל וצה"ל בתוכו [כך!] עדיין מצויים בתקופת מלחמה, מוטב היה ששופטת של בית המשפט העליון לא תישא דברים, גם אם בתוך נאום אקדמי, בכנס לכבודו של מי שמאשים את צה"ל בפשעי מלחמה. [...] על כל שופט [...] ליתן דעתו גם למשמעות הציבורית העולה מהשתתפותו הפעילה בכנס לכבודו של מי הדוגל בדעות אשר למצער ניתן לומר עליהן שהן שנויות במחלוקת של ממש".

אלך מן הקל אל הכבד. החלטת הנציב פוגעת קשות בפרופ' אנוך. נובע ממנה שלאור העמדות שמיוחסות לו, על שופטים להימנע מלהשתתף במפגשים אקדמיים שעוסקים במחקריו, כלומר להחרים אותו. לקביעה הזו, שיש להימנע מקשר עם פרופ' אנוך, עלולה להיות השפעה שלילית נרחבת עליו (למשל, לעניין המשקל של מכתבי המלצה שלו למועמדים לכהן כמתמחים, כעוזרים משפטיים ושופטים, על האפשרות של עובדי השירות הציבורי להשתתף במפגשים אקדמיים עמו, על יחסם של סטודנטים אליו ועוד). מטעם זה, וגם כדי להבטיח שתהיה בפני הנציב מלוא העובדות הרלוונטיות, היה על הנציב לאפשר לפרופ' אנוך להגיב לטענות שהועלו נגדו. הבחירה של הנציב שלא לאפשר לפרופ' אנוך להגיב לתלונה פגעה קשות בזכויותיו של פרופ' אנוך ובעיקר הביאה לכך שההחלטה מבוססת על תשתית עובדתית לקויה.

אילו בירר הנציב את העניין כפי שנדרש ממנו, היה מגלה שעמדתו של פרופ' אנוך הרבה יותר מורכבת מזו שיוחסה לו בתלונה. בחודשים הראשונים של המלחמה ביקר פרופ' אנוך בתוקף חוקרים רבים, ובהם עמיתיו באוניברסיטת אוקספורד, שטענו כי ישראל מבצעת רצח עם או פשעי מלחמה אחרים במלחמתה בעזה, בלי שביססו זאת על תשתית עובדתית נאותה (ראו, למשל, כאן ו-כאן). הביקורת של פרופ' אנוך על חלק מפעולות צה"ל במלחמה (למשל כאן) פורסמה בשלב מאוחר יותר של המלחמה, עם השינוי במדיניות צה"ל ועם הצטברות המידע על הפגיעה הקשה באזרחים הפלסטיניים בעזה. הוא הציג טיעונים מפורטים באשר לחשד הגובר שההרג של עשרות אלפי אזרחים בעזה, מניעת הספקת מזון וציוד הומניטארי וההרס הנרחב של בתים ותשתיות אזרחיות, אינו ניתן להצדקה מוסרית ומשפטית.

אפשר כמובן לחלוק על טענותיו של פרופ' אנוך. אבל אין שום הצדקה לתגובת הנציב לאי הסכמה אפשרית לעמדותיו אלה של פרופ' אנוך. מישור אחד הוא זה הקשור לחופש האקדמי. פרופ' אנוך הציג טיעון משפטי-מוסרי מנומק, המבוסס על המומחיות המקצועית שלו כחוקר. אין מדובר בטיעון שנובע מעוינות כלפי ישראל או שאיפה לפגוע בה, אלא בטיעון שמבטא מחויבות לאמת (וכן דאגה כנה לקיומה של מדינת ישראל). עמדת הנציב שיש להחרים את פרופ' אנוך היא לפיכך פגיעה קשה בחופש האקדמי, של פרופ' אנוך ובמשתמע של כל חוקרת וחוקר, לרבות כותב שורות אלה, שעוסקים בבירור ענייני של השאלה האם ישראל ביצעה או לא ביצעה פשעי מלחמה בעזה. הסברה של הנציב, שעל החוקרים להימנע מבירור כזה, או שעליהם להסתיר את תוצאות הבחינה הביקורתית שלהם אם מצאו שיש בסיס למסקנה כזו, מתאימה אולי למשטר טוטליטארי כמו זה הנוהג כיום ברוסיה. היא חותרת תחת אבן היסוד של המשטר הדמוקרטי בדבר חופש ביטוי וחופש אקדמי שנגזר ממנו.

אבל הבעיה בגישתו של הנציב היא יסודית עוד יותר. מאז תחילת המלחמה, לפני קרוב לשנתיים, פועל צה"ל, בהנחיית הממשלה, "לחסל" את הסיכון הביטחוני שנשקף מארגון הטרור חמאס (ובאופן חלקי, לשם שחרור חטופינו). הצעדים שבהם נוקט צה"ל נעשים כמעט ללא ביקורת משפטית ושיפוטית, לפחות לא גלויה. צה"ל אינו מפרסם את מדיניות הפתיחה באש שלו – כמה אזרחים מותר לסכן כאשר מבקשים לפגוע במטרה צבאית כלשהי; אין פרסום מי קבע את המדיניות ומי מבקר אותה; צה"ל מפר את פסיקת בג"ץ בדבר החובה לקיים חקירה מקצועית ובלתי תלויה ביחס לכל מקרה שבו נהרגו אזרחים ולהסיק מסקנות מכך, גם במישור האחריות האישית וגם בקביעת שינויים במדיניות המוחלת; בית המשפט אינו מחיל כמעט כלל ביקורת שיפוטית על פעולות צה"ל, לא באשר לפעולות בשדה הקרב ולא באשר לפעולות שמחוצה לו (לדיון ראו למשל כאן). במצב דברים זה, אין זה מפתיע כלל שהביקורת הבינלאומית על ישראל – על-ידי בתי-דין בינלאומיים, ממשלות, מוסדות אקדמיים והציבור הרחב – היא נרחבת ביותר. ההימנעות של צה"ל מלספק מידע, למשל באשר למספר הנפגעים מקרב האזרחים הפלסטינים, אינה מעלימה את החשד לכך שבוצעו ומבוצעים פשעי מלחמה. בדיוק להיפך – העלמת המידע והימנעות מדיון רק מחזקת את החשדות נגד ישראל.

במצב דברים זה, ברורה הסכנה בגישתו של הנציב. לשיטתו, אין די בכך שהגורמים הרשמיים – הממשלה, צה"ל ומערכת המשפט – אינם עוסקים בשאלה הקריטית בדבר חוקיות הצעדים הננקטים על-ידי ישראל, אלא יש לפעול לכך שגם חוקרים באקדמיה יימנעו מכך. הסכנה בגישה כזו ברורה: היא נועדה למנוע את קו ההגנה הכמעט האחרון שנותר מפני אלימות בלתי מרוסנת מטעם מדינת ישראל, מפני אבדן צלם אנוש בפעילות להגנת על ביטחון המדינה. ניסיון ההשתקה הזה מסכן לכן את קיומה של ישראל לא רק בגלל הפגיעה במי שמבקשים לדבר אלא בגלל העובדה שהוא נועד לאפשר למדינה לפעול ללא מגבלות, ללא כפיפות לשלטון החוק ולנורמות מוסריות בסיסיות.

לבסוף, יש לזכור את הרקע למינויו של הנציב. יסוד מרכזי במסגרת תכניתה של הממשלה ל"רפורמה משפטית" הוא פגיעה בעצמאות השפיטה, כדי לצמצם את הביקורת השיפוטית. הממשלה ניסתה לקדם חקיקת תיקונים לחוקי היסוד שישללו מבית המשפט סמכות לביקורת שיפוטית ולהעניק לה סמכות בלעדית למנות שופטים. בעוד שצעדים אלה לא צלחו ברובם, צעד אחד הצליח לגמרי: הממשלה קידמה חוק לשינוי אופן בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים, ובמקום בחירה על-ידי הוועדה לבחירת שופטים, הוקמה ועדה מיוחדת, שבה יש רוב לנציגי הממשלה, ובוטל הנוהג שלפיו לתפקיד נבחר שופט בדימוס של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון לא בלם את המהלך הזה (עתירה בעניין תלויה ועומדת), וכעת מתבררות תוצאות המהלך הזה: נציב שמונה על-ידי ועדה פוליטית במהותה, על-ידי ממשלה ששמה לה למטרה לחסל את הביקורת השיפוטית ואת שלטון החוק, יוצא חוצץ נגד מי שבמסגרת מחקרו האקדמי מנסה להציל את מה שעוד נותר משלטון החוק. נציב שמונה על-ידי שר המשפטים, מאמץ ללא סייג את עמדתו של השר ומבקר שופטת של בית המשפט העליון, על כך שהשתתפה בדיון אקדמי, בנושא שאינו קשור כלל למלחמה, רק משום שנדון בו מחקר של מי שפועל להגנה על שלטון החוק.

הניסיון בפולין מלמד כי השתלטות פוליטית על מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים היא דרך יעילה לפגיעה אנושה בעצמאות השפיטה, באמון הציבור בבית המשפט ולכן בדמוקרטיה. ההחלטה של הנציב קולה היא תמרור אזהרה, שמא גם אנו פוסעים בדרך דומה.