המצעד המטריד של המתנגדים

(פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 1 באוקטובר 2010)

יש משהו מפתיע ומדאיג במצעד המתנגדים לזיהויה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (באחרונה - שלמה זנד, "איך משתייכים לעם", "הארץ, 26.9). יש הרואים בהעלאת דרישה זו כיום אמצעי בידי בנימין נתניהו לסכל הסכם עם הפלסטינים, בלי שהאחריות לכך תוטל עליו. אולם אם היה רצון להגיע להסכם - לא עניינים כאלה היו מונעים אותו.

נימוקי ההתנגדות של פלסטינים ונציגי ערבים בישראל לדרישה זו הם, שהדבר ימנע מימוש של זכות השיבה ועלול לפגוע במעמדם האזרחי של ערבים בישראל. אלה באמת נושאים חשובים. אם נגיע להסכמה עליהם - עניין הגדרת זהותה של המדינה כבר לא יהיה מכשול.

גם אין זה נכון שהפלסטינים מעולם לא הכירו בזהות זו של המדינה. ב-1998 הם קיבלו - באיחור מסוים - את החלטת החלוקה מ-1947. באותה החלטה מדובר בפירוש על הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. ואולי אין רצון להגיע להכרה, כי הפלסטינים כיום אינם יכולים להגיע להסכם שמשמעותו "ויתור" על החלום של הפליטים וצאצאיהם לחזור לבתיהם בישראל? ואם אינם יכולים להגיע להסכמה בנושא זה, איך נגיע להסדר קבע?

אבל הוויכוח על זהותה של המדינה חורג משאלת המו"מ הנוכחי עם הפלסטינים. ראשית, שב ועולה הטיעון שמדינה לא יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, ממש כמו שמדינה אינה יכולה להיות נוצרית ודמוקרטית. בטענה זו שתי בעיות מרכזיות. האחת, שיש מדינות שזהותן התרבותית היא מסורת דתית אחת, והן דמוקרטיות. רוב מדינות המערב הן כאלה. יש בהן כמובן לא-נוצרים ומידה גדולה של חופש דת - אבל מבחינה תרבותית יש להן זהות. שנית, הטיעון הזה חוזר אף שלכאורה כבר הוסכם, כי "יהודית" בזהותה של המדינה אינה דתיות אלא לאומיות.

טענת הנגד הכאילו-ניצחת היא שכל מדינה, ובוודאי דמוקרטיה, חייבת להיות "מדינת כל אזרחיה", ולא מדינה של בני עם "מדומיין" שרוב בניו אינם חיים בה ואינם דוברים את שפתה. אבל גם כאן יש טעות יסודית. ברור שישראל חבה חובות כלפי כל אזרחיה. ברור שבישראל יש וצריך להיות שוויון אזרחי בפני החוק. אבל טענה זו יוצרת את הרושם שכל המדינות הן אזרחיות ונייטרליות, שאין בהן משמעות לזיקות לא אזרחיות של תושביהן. לפי טיעון זה - הציונות הצליחה ואכן יצרה כאן אומה. האומה שנוצרה כאן היא האומה הישראלית, הכוללת את כל אזרחי המדינה - ורק אותם.

יש מובן חשוב שבו הצלחת הציונות היא אכן יצירת קהילה פוליטית של כלל אזרחי ישראל. אבל מנהיגי הציבור הערבי אינם רוצים מדינה נייטרלית, שבה אין מקום ציבורי לזהויות לא אזרחיות. הם דורשים מדינה שתיתן ביטוי לזהויות הלא אזרחיות שלהם - דתיות ולאומיות כאחד, וזה הסיבה להתנגדותם להכיר בישראל כבמדינה יהודית. המאבק הפלסטיני בכלל הוא מאבק קולקטיבי עם נימים לאומיים ודתיים. המדינה הפלסטינית שבדרך אינה מתיימרת להיות נייטרלית. והמתחים בין לאום, דת ואזרחות בולטים בחברה הפלסטינית, ומהווים בסיס למאבקים שהם לעתים אלימים למדי.

יש אומות אזרחיות. חשוב לחזק את האומה האזרחית הישראלית באמצעות חינוך ואזרחות שווה - בזכויות ובחובות כלפי המדינה. אבל יש גם עמים שזהותם הלאומית-אתנית חשובה להם במיוחד. לעמים כאלה מוקנית במשפט הבינלאומי זכות להגדרה עצמית. ויש מדינות רבות שזהותן נקבעת על ידי מאפיינים תרבותיים ולאומיים של קהילת הרוב בהן, והמאמץ המודע לשמירת זהות זו הוא לגיטימי גם בעולם גלובלי.

יהודים הם עם אחד לא פחות מעמים כגון הארמנים והאירים, שיש להם ניסיון רב שנים עם פזורות גדולות. הציונות קמה כדי להשיג עצמאות מדינית ליהודים שחשוב להם לחיות במדינת הלאום שלהם. עצמאות מדינית שכזאת אינה דורשת ואינה מצדיקה אפליית לא יהודים. היא כן דורשת רוב יהודי וסממנים של תרבות ציבורית יהודית ועברית.

כאשר הוויכוח על זהותה של המדינה הוא ויכוח על הלגיטימיות של אלה - זהו הוא ויכוח חשוב מאין כמותו. אפשר לעקוף את הדרישה הזאת במשא ומתן, אבל אסור באיסור חמור להפקיר את ההסדרים, האינטרסים וההבנות שיאפשרו את המשך קיומה של מדינה אחת בעולם שבה יהודים שולטים בגורלם, ושנמצאת בחלק ממולדתם ההיסטורית.