יהרג ובל יעבור

כידוע היהדות היא דת המקדשת את החיים ובימים כתיקונם מעטות הן העבירות עליהם מחוייב אדם לההרג על קידוש השם. לאמיתו של דבר בימים כתיקונם רק שלושה איסורים מצדיקים "מסירות נפש": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואולם לכלל זה יש חריג חשוב: "בשעת השמד, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכנאצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצווה בין המצוות—ייהרג ובל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות."

הטעם להלכה זו הוא ברור. בימים כתיקונם איסורים שלטוניים הפוגעים במצוות הדת הם ספוראדיים וזמניים. השמירה על קיומו הפיזי של העם חשוב יותר מן השמירה על כל מצווה ומצווה משום שהנחת היסוד היא שהקיום הרוחני של העם מובטח. לעומת זאת בשעת השמד מתכוון השלטון להכחיד את הקיום הרוחני של העם היהודי. השמדה רוחנית מן הסוג הזה היא תהליך הדרגתי ואיטי במסגרתו נשחקת באופן הדרגתי אך שיטתי הנכונות או היכולת לשמור על המצוות. בשעות כאלה אנו מצווים על מסירות נפש.

הוא הדין בדמוקרטיה! בימים כתיקונם אף אחד מן התיקונים החקיקתיים המוצעים בימים אלה על ידי הכנופיות הפרלמנטריות של הימין האנטי-דמוקרטי לא היה מצדיק מאבק ציבורי בהיקף רחב. בימים כתיקונם ניתן להתווכח ולהתפלפל על השאלה מה צריך להיות ההרכב של הוועדה למינוי שופטים, כיצד יש לבחור את נשיא בית המשפט העליון, מה צריכה להיות הסנקציה בתביעות דיבה ואפילו איך להסדיר את מימון ארגוני החברה האזרחית.

ואולם אלה אינם ימים כתיקונם. לאמיתו של דבר העת הזו היא העת בה חלה ההלכה לפיה יש לההרג על קידוש השם אפילו על הקלה בעבירות "עד שרוך הנעל". בשעת השמד יש לקרוא לכל אזרח בישראל להקריב אם לא את חייו את קידומו והצלחתו המקצועית כדי לבלום בגופו את הגנגסטרים הפושטים היום על חירויות היסוד הדמוקרטיות. אסור לו לאדם הגון להגיש מועמדות לשיפוט (או להיות נכון להתמנות לשופט בישראל) אם תועבר החקיקה המשנה את ההליך למינוי שופטים. אסור למשפטן ישראלי לשתף פעולה בוועדות בהם יושבים שופטים אשר מונו על פי ההליכים החדשים. אסור לו לשופט בישראל לרצוח את חופש העתונות ולאכוף את החקיקה החדשה המגדילה את סכומי הפיצויים בגין תביעות דיבה (גם אם הדבר ימנע ממנו קידום או יחשוף אותו לביקורת ציבורית מכאיבה).

מי שייזכרו כגיבורים כאשר יחלוף הגל השחור הלאומני הזה יהיו אותם האזרחים אשר הגנו על הדמוקרטיה הישראלית. שלא כיהודים בעיתות שמד אין הם צריכים להקריב את חייהם אלא רק את אותות הכבוד העיטורים (פרס ישראל למשל) או את החברות במועדונים היוקרתיים שמציע להם השלטון: (מינוי לבית המשפט למשל או חברות בוועדה יוקרתית). אני מקווה שחלק מעמיתי המשפטנים הבכירים ייזכרו כגיבורים ואני מחכה לדעת מי מהם יקיים את המסורת היהודית הנאצלה הזו של מסירות נפש בשעת השמד.