כידוע עובדי המגזר הציבורי נהנים מ"קביעות" חזקה. מציאות זו נכונה במיוחד לגבי עובדי הרשויות המקומיות. לפי חוקת העבודה שחלה עליהם פיטורים מחייבים הסכמה של ארגון העובדים. לפי פקודת העיריות, כאשר מדובר בעבירת משמעת ניתן לפטר עובד רק לאחר הכרעה של בית הדין למשמעת, בהליך מעין-שיפוטי מלא, ופיטורים מסיבות אחרות מחייבים החלטת ועדה שכוללת את בכירי העיריה. לכך מצטרפות ההגנות שנקבעו בפסיקה לטובת עובדי המגזר הציבורי, הן במישור המהותי (למשל, אסור לפטר עובד משיקולים זרים, או בהחלטה שאינה סבירה או מידתית), הן במישור הפרוצדורלי (הליכי שימוע), והן במישור הסעדים (החלטה שמנוגדת לכללי המשפט המנהלי נחשבת בטלה והעובד יוחזר מיידית לעבודה). בנוסף לכל אלה, אין צורך לומר כי עובדי המגזר הציבורי נהנים גם מאותן הגנות של עובדי המגזר הפרטי, למשל האיסור על פיטורים שפוגעים בשוויון, שמעוגן בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

הקביעות החזקה כל כך לא הועילה לאסראא גרה, עובדת עיריית לוד. במהלך מבצע "צוק איתן" היא פרסמה בדף הפייסבוק שלה תגובה על כתבה שהתייחסה למותם של 13 חיילי צה"ל בסג'עיה במילים "שירבו. אמן". התבטאות מטרידה ומכעיסה לכל הדעות. עם זאת יש לתת את הדעת לכך שמדובר בהתבטאות שנעשתה על-ידי העובדת במסגרת חייה הפרטיים, ללא קשר לעבודה. זאת ועוד, בסמוך לאחר מכן היא הביעה צער על ההתבטאות והסירה את הפוסט. היא הסבירה כי היתה נתונה בסערת רגשות עקב הסבל והטרגדיה שפקדה את תושבי עזה. אולם העירייה לא סלחה. ההתבטאות בדף הפייסבוק של העובדת נעשתה ביום 20 ביולי. כבר למחרת היא זומנה לשימוע, שהתקיים יום לאחר מכן. עוד באותו היום (כלומר יומיים לאחר הארוע) הודיעו לה על פיטוריה באופן מיידי. היא הגישה בקשה לצו מניעה כנגד הפיטורים, אולם בימים אלה בקשתה נדחתה על-ידי בית הדין האזורי בתל אביב.

השופט לובוצקי, שכתב את ההחלטה, לא בחן אם התקיימו דיני השימוע, ולא אם היתה הפרה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה (פיטורים בשל השקפה), גם לא אם התקיימו כדין שאר ההליכים הנדרשים לפי חוקת העבודה ולפי פקודת העיריות. לא מופיעה בהחלטה הקצרה שום התייחסות לחופש הביטוי של העובדת, או לשאלה אם התבטאות במסגרת פרטית יכולה להוות עילה לפיטורים, וגם לא בחינה של מידתיות ההחלטה. מנגד כן מצא לנכון השופט לציין, כי "הערכים של אהבת הארץ... צריכים להיות מוקרנים לכל אזרח במדינה, ללא הבדל של מוצא דת או גזע." 

בית הדין נתלה בשני דברים בהחלטתו. ראשית בכך שמדובר בבקשה לסעד זמני, וטענות העובדת יוכלו להתברר במלואן בהליך העיקרי. זהו לעג לרש. ספק רב אם העובדת תוכל "לשרוד" עד להליך העיקרי ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך. מן הסתם יהיה עליה למצוא קודם לכן עבודה אחרת, פחות טובה. שנית, בית הדין שם דגש רב על תפקידה של העובדת כפסיכולוגית חינוכית. לפי מה שניתן ללמוד מההחלטה, בתפקיד זה היא ביצעה אבחונים לתלמידים, כמו גם טיפול בילדים ומשפחות שהופנו על ידי מוסדות חינוך במגזר הערבי בעיר. בית הדין קבע כי בהתנהגותה "הטילה המבקשת צל כבד על כשירותה לשמש כפסיכולוגית חינוכית בשירות הציבורי." אולם קשה לקבל כי התבטאות אומללה (מאד) אחת, בנושא שאינו קשור כלל לפעילות המקצועית של העובדת, שוללת את כשירותה. קשה לקבל סנקציה כה כבדה – הרי סביר שהעובדת תתקשה למצוא עבודה אחרת בתחום אחרי פיטורים כאלה – כאשר העובדת התנצלה והסירה את הפרסום הפוגעני בסמוך לאחר שנעשה. קשה לקבל את חוסר ההבנה של ראש עיר יהודי, ומנהלים יהודים, וכנראה גם נציג ועד עובדים יהודי, ובעיקר שופט יהודי, לסערת רגשות של עובדת ערביה שמזדהה עם הסבל של תושבי עזה – דבר שמוביל אותה להתבטאות נקודתית אומללה ומיותרת.