אקדמאים רהוטים היזהרו בדבריכם

ראיון מדהים - עוצר נשימה ממש - עם ריצ׳ארד אפשטיין, פרופ׳ מפורסם למשפטים, שמקשקש את עצמו לדעת בעניין הנגיף. ל״עמדותיו״ לגבי הנגיף הייתה, ככל הנראה, השפעה אדירה על התנהגות ממשל טראמפ בפרשה. במילים אחרות, ייתכן שהוא אחד מאנשי האקדמיה שאחראים להכי הרבה מקרי מוות בעת האחרונה. (עוד על האבסורד בעמדותיו של אפשטיין ר׳ כאן).

יש כאן שילוב של מספר סיפורים:

סיפור אחד הוא, כמובן, הסיפור של ממשל טראמפ, והיחס שלו לעובדות. (כלומר, יותר בסגנון ״מצאו לי את הטקסט שמצדיק את מה שאני רוצה, לא חלילה את הטקסט שמשקף דברים כהווייתם). אבל את זה כבר ידענו. אני כאן בשביל הסיפורים האחרים.

סיפור שני הוא הסיפור של מה הטיה פוליטית מטורפת עושה לאדם שיש הטוענים שאינו טיפש. תחת הנחות ליברטריאניות מופרעות ממש - שמזינות את עבודתו מאז ומעולם - הוא מתעלם מעובדות, צובע את המציאות (כולל ציטוטים של ביל גייטס....), וכדומה. אבל נכון, גם את זה כבר ידענו.

אז אני רוצה להדגיש כאן שתי מחלות אקדמיות במיוחד.

הראשונה היא המחלה של איש אקדמיה מצליח, שהצליח לשכנע את עצמו שהוא מומחה בתחומים שבהם הידע שלו היה מבייש תיכוניסט.ית שמרחיב.ה ביולוגיה.

והשנייה היא מחלה עוד יותר ספציפית, שלפחות אני נתקלתי בה במיוחד בבתי ספר אמריקאיים למשפטים. שם, הפרופסורים המצליחים ביותר מקבלים שכר מטורף, ויחס של כוכבים. ובשונה מלפחות חלק מהמקומות האחרים ברחבי האקדמיה (גם האמריקאיים), זה לא בהכרח משום שהם חכמים יותר, או עלו על תגלית חשובה, אלא משום שהם דוברים טובים יותר, ״מהירים יותר על הרגליים״, ולעתים גם משום שהם החכמים יותר בסביבתם - אלא שסביבתם אינה כה מרשימה (מדובר, אחרי הכל, בבית ספר למשפטים). ואז, את כל הפומפוזיות שבאה עם דברים כאלה, והבטחון העצמי שרק משום שהם מנצחים רטורית בויכוחים רבים הם גם יודעים על מה הם מדברים, הם מביאים לכל דבר אחר. הרי במציאות סבירה יותר, מה פתאום שמישהו בכלל יקשיב למה שלאיזה משפטן חסר מושג יש להגיד על ״גרסאות חלשות וחזקות יותר של הנגיף״, או על תחזית של תמותה (לעת עתה הוא טועה רק בסדר גודל אחד, ועוד לא התחלנו, וזה למרות שננקטים כל האמצעים שהוא טען שאין לנקוט)?

במילים אחרות: אקדמאים רהוטים היזהרו בדבריכם.