בימי ההצעות לריסוק הדמוקרטיה בישראל:טבלאות השוואתיות מופרכות ככלי שכנוע - קבצים של טעויות והטעיות

אחד המהלכים הננקטים בידי המבקשים לעגן את השינויים במערכת המשפט הוא העברת מידע אודות ההסדרים הקיימים במדינות מערביות אחרות. כל אמצעי כשר: בהקשר זה מופצות השוואות שאין להן כל בסיס במציאות החוקתית של מדינות אלה. כך בנייר שהפיצה וועדת החוקה, חוק ומשפט, לקראת דיון במעמד היועץ המשפטי לממשלה, וכך גם בטבלה המפיץ ברבים "פורום קהלת", טבלה השוואתית שנועדה על פניה להראות כי בישראל, ורק בה "לקחה לעצמה מערכת המשפט" סמכויות שאין דומה להן בכמה מדינות מערביות.

כפרופ' למשפט ציבורי, העוסקת במשפט השוואתי, אתמקד כאן בטבלה השנייה, ואטען כי הטבלה השנייה המדוברת בנויה כולה על רצף של טעויות והטעיות. יש להתנגד למסירת מידע המתיימר להיות "מדעי", כשאין מאחוריו כל תמיכה במציאות.

הקריטריונים שנבחרו בידי עורכי הטבלה – "ביטול חוקים ללא חוקה", "וטו לשופטים על מינוי שופטים", "וטו ליועמ"ש [כך] על הממשלה", "פסילת חוקה או חוקי יסוד", ו"התערבות במינויים" מוטים מראש מתוך רצון להציג, באופן מוטעה בעליל, מצג לפיו במדינת ישראל קיים מצב חריג. אדון בקצרה בהסדרים הקיימים במדינות שזכו להיכלל בטבלה המשווה האמורה. רוב הנאמר להלן מבוסס על מוסכמות כמעט נדושות שעניינן מהות הדמוקרטיה, אך השיח המתגבר בימים אלה מחייב חזרה על מוסכמות אלו.

להלן יידונו בעיקר טענות העוסקות בהסדרים הקיימים בארה"ב ובבריטניה. כמו כן ניתנות דוגמאות לקיומה של תרבות פוליטית של התפטרות נושאי משרה במדינות מערביות אחרות, במצבים הרבה פחות חריפים מאלה שאנו עדים להם בישראל.

ארה"ב:

- בטבלה מסומן "X" על הקריטריון "ביטול חוקים ללא [סמכות מפורשת ב-] חוקה". ברור לכל בר דעת, שאין לקריטריון זה כל מקום בדיון בשיטה בארה"ב. בשנת 1803 הכריז בית המשפט העליון של ארה"ב כי בידיו כוח הביקורת השיפוטית על חקיקה העומדת בסתירה לחוקה, וזאת בלא שנקבע בחוקה הכתובה משנת 1787 כוח זה (Marbury v Madison). בקיומה של חוקה, מאז כוננה ארצות הברית כפדרציה של מדינות הכפופות לשלטון הפדרלי, אין כלל מקום לדון בקריטריון זה. מכל מקום, כאמור, בארצות הברית היתה הקביעה שקיומה של חוקה עליונה משמיעה כוח שיפוטי לבטל חקיקה סותרת, יצירת בית המשפט. אין חולק כי עקרון זה איננו עומד לדיון בארצות הברית.

- שיטת מינוי השופטים בארצות הברית היא חריגה ואין לראות בה דוגמא לאופן בו יש למנות שופטים. במספר מדינות, שופטים נבחרים בבחירות; נשיאי ארצות הברית ממנים שופטים כראות עיניהם, בכפוף לשימוע בסינאט, וכאשר יש למפלגתו של הנשיא רוב בסינאט, מובטח מינוי פוליטי. התוצאה בארצות הברית, של פוליטיזציה של הרכב בית המשפט העליון, איננה יכולה להתקבל כתוצאה ראויה. על כל בית משפט עליון לפעול כגוף עצמאי, נטול פניות פוליטיות.

- מהיכן למדו עורכי הטבלה כי בארה"ב אין ליועץ המשפטי לממשלה כוח וטו על החלטות הממשלה? אין כל ביסוס לטענה זו. היועץ המשפטי לממשלה מציג בפני הממשלה ושריה את הדין כהווייתו. המקרים בהם הממשלה בחרה לייצג עצמה בבג"ץ על ידי בא-כוח אחר קיים, ויש להצר על כך.

ובכלל, מהי המשמעות של "כוח וטו"? במדינת ישראל, ובמדינות אחרות, גופים המשמשים כיועצים משפטיים נאמנים בראש ובראשונה, אם לא אך ורק, לחוק ולעיקריו. יעוץ משפטי "מטעם" קיים במידת מה במישור המשפט הפרטי, אך ההצעה לפיה ייעוץ משפטי לרשות השלטונית בישראל, שהוקמה כדי לפעול באופן חוקי וחוקתי, יהפוך להיות נושא דבריו של המימשל, איננה מקובלת בשום שיטה משפטית דמוקרטית.

- פסילת חוקה או חוקי יסוד בארה"ב? המצב החוקתי במדינה זו הוא חריג וייחודי. הדרישות הקבועות בחוקה לתיקונה – שינויה – הן קפידות ביותר, ובמבנה החברתי ההטרוגני של המדינה אין סיכוי לתיקון החוקה, שכן נדרש לצורך כך שינוי ברוב גבוה ברוב גדול של מדינות. לאור היעדר האפשרות לתקן את החוקה, הסוגיה כלל איננה עולה בארה"ב. ושוב, מצב בו חוקה כתובה איננה ניתנת מעשית לשינוי הוא לא רק חריג, הוא בעייתי – ואין חלקנו עם שיטות מסוג זה.

- התערבות במינויים? יש להניח שהכוונה היא החלטה של בית משפט לפסול מינוי למשרה שלטונית. יואילו עורכי הטבלה להוכיח שאין אפשרות כזו. נכונות שיפוטית להתערב קיימת, במקרה של סתירה לחוקה, מאז החלטת בית המשפט העליון מ 1803 (Marbury). לעניין זה יש חשיבות עליונה של קישור סוגיית המינויים לתרבות הפוליטית השוררת בזירה הציבורית. ארחיב על כך בדיוני בבריטניה ובמדינות אירופאיות אחרות, ובנייר עמדה נפרד שכותבת קבוצת מרצים העוסק בסבירות.

לסיכום, השיטה החוקתית של ארה"ב היא חריגה בהקשרים רבים, ואיננה יכולה לשמש השראה למבנים חוקתיים בשיטות אחרות.

בריטניה:

- ביטול חוקים: כאן קיימת הצגה מטעה ביותר של המערך של בריטניה. למעט היעדרה של חוקה כתובה, הטענה הנטענת כאן מוטעית לחלוטין.

- ראשית, יש להזכיר שבריטניה, כמדינות רבות אחרות באירופה ואף כאלה הגובלות בה, כפופה להסדרים שקבעה האמנה האירופית בדבר זכויות האדם ולשיפוטו של בית הדין לזכויות האדם היושב בשטרסבורג. יש להוסיף שרוב הוראותיה של האמנה נקלטו בדין הפנימי של בריטניה מכוח ה Human Rights Act 1998. ישראל, בשונה ממדינות אלה, איננה חלק משיטה זו או דומה לה. המשמעות היא, שהימנעות ממתן סעד לאדם שזכותו נפגעה, הזוכה לאישור שיפוטי, תגיע – והגיעה פעמים רבות – לדיון בבית הדין בשטרסבורג. גם אם פסיקת בית הדין איננה מחייבת ישירות בדין הפנימי הבריטי (לאלו שאינם אמונים על ניתוח זה, אפשר להציע לפנות לעורכי הטבלה, אך לא ברור אם יקבלו תשובה נכונה), להכרעה של בית הדין יש משקל משמעותי, וברגיל, המדינות החברות, כולל בריטניה, נשמעות להכרעה.

- דומה שעורכי הטבלה מתעלמים לחלוטין מהמערך המורכב שמציע ה Human Rights Act. על פי החוק, ובראש ובראשונה, ניתן בבריטניה לשופטים הכוח לפרש חקיקה באופן יצירתי ביותר, שיכול לעמוד בסתירה לטקסט, כדי להגן על זכות פרט! לפי סעיף 3 לחוק, כפי שיושם מאז כניסת החוק לתוקף, בידי בתי משפט הסמכות "לעקם" את מובנו של החוק, להוסיף פיסקאות או למחקן, והכל כדי להגיע לתוצאה שמשמעותה הגנה על הזכויות המוגנות באמנה. המגבלה על שימוש בכוח זה קיימת כאשר הפרשנות המתבקשת סותרת בעליל מרכיב מרכזי בחוק העומד לביקורת: רק כאשר לא ניתן לפרש בדרך יצירתית כזו, משום שהפרשנות המתבקשת תפגע במהותו ובטבעו של החוק, יפנה בית המשפט, לפי חוק זה, לאפשרות השניה, שתידון להלן. התעלמות מוחלטת מסעיף 3 יוצרת מצג שאין בינו ובין המציאות ולא כלום (מומלץ לקרוא את פסק הדין בעניין Ghaidan; מידע נוסף מובטח למבקשים).

- האפשרות השניה שמציע החוק היא מתן "הכרזת אי התאמה": אמצעי זה, בסעיף 4 לחוק, אכן אינו זהה להכרזת בטלות פורמלית. תולדתו בתרבות המשפטית והפוליטית הבריטית, לפיהן כל בית מחוקקים הוא ריבוני, ומשום כך איננו יכול לכבול את בתי המחוקקים שלאחריו. המשמעות הינה, שרעיון של שיריון ברוב מיוחד, שהוא חלק מהתפישה הישראלית, איננו קיים כלל בבריטניה. יש להוסיף ולהדגיש, כי התרבות הפוליטית והמשפטית בבריטניה (אליה אדרש שוב בהמשך) מקבלת הכרזות מסוג זה כ"איתות" ברור, על פיו אין להוראה הפסולה מקום בחקיקה. יש להניח שעורכי הטבלה לא עסקו בבחינה אמפירית של תוצאותיהן של הכרזות מסוג זה. לו עשו כן, היו מגלים תמונה שונה בתכלית מזו שהם מרמזים לה.

- עורכי הטבלה טוענים שבבריטניה "יועמ"ש הוא שר בממשלה", ובכך פוטרים עצמם מלדון בשאלה מהם תפקידיהם של יועצים משפטיים לממשלה. הרעיון לפיו יועצים משפטיים – הדגש הוא על "משפטיים" – יפעלו כשחקנים פוליטייםוכשכירי חרב לטובת עמדת הממשלה, הוא רעיון עוועים. בבריטניה, התפקיד המורכב של ה attorney general הוביל לביקורות רבות ולתכניות לשינוי מעמדו. בעליל, הצגה פשטנית של תפקיד זה ככהונה כ"שר" שאיננו מחוייב לאינטרס הציבורי אלא רק ל"מעסיקו", ראש הממשלה ושריו, חוטאת לחלוטין לאמת. באחד מ"כובעיו", ה attorney general מייעץ לממשלה, ובשום מקום לא נקבע, והדבר גם איננו קורה בפועל, שייעוץ זה הוא פוליטי או מוטה לטובת עמדתה של הממשלה. (לעניין זהו הוגש לוועדת החוקה מסמך רקע ובו טבלת השוואה בין מדינות שונות, לעניין מעמדו של "היועמ"ש", שגם היא פשטנית ומוטעית בעליל, אליה יש להידרש בהזדמנות אחרת).

- פסילת חוקה או חוקי יסוד: כיצד ניתן לסמן "X" כאשר מדובר במדינה שאין בה חוקה? יש בכך הטעיה רבתי. כאמור, המערכת החוקתית הבריטית יצרה הסדרים התואמים את תפישות היסוד שלה, ושמשמעותם הפוליטית הינה הגבלה של יכולת החקיקה של בית המחוקקים.

- ולסיום, מספר מילים על הקריטריון "התערבות במינויים". ההיסטוריה הפוליטית של בריטניה רצופה במקרים שבהם התפטר ראש ממשלה או שר במצבים עובדתיים השונים בתכלית מאלה השוררים בישראל. מספר דוגמאות מן השנים האחרונות יספיקו:

בבריטניה:

- השר הממונה על צפון אירלנד, פיטר מנדלסון, התפטר מתפקידו לאחר פרסומים לפיהם פעל למען הנפקת דרכונים בריטיים למקורבים לו (2001);

- השר דייויד בלנקט, שר העבודה והגימלאות, התפטר מכהונתו לאור גילויים אודות הפרות הקוד הממשלתי בעניין מינויים במגזר הפרטי (2005);

- שר העבודה והגימלאות והשר הממונה על ווילס, פיטר היין, התפטר לאחר פתיחת חקירה של וועדת הבחירות אודות מתן מימון פוליטי למשטרה (2008);

- שר האוצר, דייויד לוז (Laws), התפטר לאחר גילויים שעשה שימוש לרעה בכספי ציבור לאחר שהקצה מהם לשותפו לשעבר (2010);

- ראש הממשלה, דייויד קמרון, התפטר לאחר שמשאל העם אותו ערך הצביע בעד יציאה מן האיחוד האירופי, בניגוד לעמדתו (2016);

- ראש הממשלה, בוריס ג'ונסון, התפטר בשל פרסומים אודות עריכת מסיבות בביתו בזמן סגר הקורונה (2022);

- השר ללא תיק גאווין ויליאמסון התפטר לאחר פרסומים על הטרדה מאיימת (2022).

במדינות אחרות:

- ראשת הממשלה של פינלנד, Anneli Jäätteenmäki, התפטרה מתפקידה לאחר גילוי הדלפה שהיתה קשורה להצטרפות לצעדים נגד עיראק (2003);

- ראש ממשלת קנדה, ז'אן קרטיין, התפטר לאחר גילוי פרשה שעניינה מתן תמיכות לגופים שהתנגדו לתומכים בפרישתה של קוובק (2003);

- ג'ורג' טנט, ראש ה CIA, התפטר מתפקידו לאחר ביקורת על השימוש של ה CIA במידע הקשור להחלטה לצאת למלחמה בעירק (2004);

- ראש ממשלת צ'כיה, התפטר מתפקידו לאחר פרסום טענות שעניינן שחיתות בהפרטת חברת נפט (2005);

- מושל מדינת ניו יורק, אליוט שפיצר, התפטר על רקע גילויים למעורבותו ברשת יצאניות (2008);

- ממשלת הולנד כולה התפטרה על רקע פרשת הטבות לילדים, משהתברר שעשרות אלפים מבקשי הטבות נדחו בטענה שטענו טענות כזב (2021);

- מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו, התפטר על רקע טענות לפיהן הטריד מינית נשים (2022).

אלה רק מקצת מן הדוגמאות, המעידות בעליל שבעוד שבמדינות אחרות, כולל אלו הנזכרות בטבלה, התרבות הפוליטית השגורה היא התפטרות נושאי משרה כאשר מועלות נגדם טענות בדבר שימוש לרעה בכוחם. במקרים אלה, וברבים אחרים, ההתפטרות היתה מיידית, לאחר פרסום טענות אלה. מיותר לציין שהתרבות הפוליטית הישראלית שונה בתכלית מזו המוצגת באמצעות מקרים ספורים אלה. אם בשנות השבעים התפטר ראש ממשלה בשל גילוי מידע אודות ניהול חשבון בנק בחו"ל בידי אשתו של ראש הממשלה, די להזכיר, בעשורים האחרונים, החלטה להעמיד לדין, קיום הליך פלילי כנגד נושא משרה, וריבוי עצום של טענות בדבר העברת כספים לגורמים שונים מטעמים פוליטיים.

פוסט זה מתייחס באופן חלקי בלבד לאמור בטבלאות המתיימרות לשקף מצב חוקתי ומשפטי. המשך צפוי.

לסיכום: השוואה ומחקר השוואתי הם כיוונים מועילים – אך רק כאשר הם מספקים מידע נכון ומלא. הטבלה שחלקה נדון כאן רחוקה אלפי מילין מלהיות מדוייקת. יש לחשוף את מסכת ההטעיות הגלומה בטבלה זו וביתר הניסיונות להציג ראיות "מדעיות" לכאורה שנועדו למטרה אחת בלבד - להטעות.