המשטרה וחופש הביטוי של הציבור הערבי

בשבועות האחרונים משתמשת המשטרה באותה תגובה, שכוללת 81 מילים, במענה לפניות באשר לאיסורים שהיא מטילה על אזרחים ערבים לקיים הפגנות ודיונים ציבוריים בנושא המלחמה בעזה. בצד כך שהמשטרה ראויה לשבח על כנותה בתיאור מדיניותה, התגובה הזו מדאיגה מאד.

הנה התגובה הסטנדרטית במלואה, לא נגעתי (מלבד מספור הפסקאות): "(1) משטרת ישראל פועלת גם בעת מלחמה בכל המישורים להבטחת שלום הציבור וביטחונו ולמניעת עבירות שעניינן הסתה ותמיכה בארגון הטרור הרצחני חמאס. (2) עם קבלת המידע אודות כוונתם של גורמי קיצון לקיים אירוע שבו אמורים להישמע קריאות נגד מדינת ישראל ופעולת כוחות הבטחון נגד ארגון חמאס, הוסבר לבעלי האולמות כי לקיום אירוע כזה יכולות להיות השלכות שונות. (3) משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות כנגד כל גילוי הסתה נגד כוחות הביטחון ותמיכה בארגון טרור. דברים אלו עלולים להפר את הסדר הציבורי ולסכן את שלום האזרחים".

יש כאן לפחות שלוש בעיות: האחת, היא הזיהוי שבין "עבירות שעניינן הסתה ותמיכה בחמאס" שבפסקה הראשונה, לבין "קריאות נגד מדינת ישראל ופעולת כוחות הבטחון נגד ארגון חמאס" שבפסקה השנייה. זהו כמובן זיהוי כוזב. התפיסה שביקורת על אופן הפעולה של צה"ל בעזה משמעותה תמיכה בחמאס מסבירה את מדיניות המשטרה בקיום חקירות ומעצרים בהיקף נרחב של חשודים בעבירות של תמיכה במעשה טרור (ובעקבותיה, את המדיניות של חלק מן המוסדות להשכלה גבוהה, להעמדה לדין משמעתי של סטודנטים). היא גם מסבירה את הממצאים במגוון סקרים מהזמן האחרון, שלפיהם הערבים אזרחי ישראל חוששים לבטא את עמדתם באשר למלחמה (למשל, בסקר מרכז דיין כ-60% מהערבים אזרחי ישראל (וכ-65% מן המוסלמים) השיבו בשלילה לשאלה "האם את/ה מרגיש/ה נוח לשתף קרובי משפחה וחברים בתחושותיך ובדעותיך על המצב הכללי במדינה על רקע המלחמה?").

בעיה שנייה, שנובעת מן הראשונה, היא העובדה שהמשטרה חורגת מסמכותה בניסיונה למנוע ביטויים מראש. על רקע החומרה המיוחדת של הגבלות על חופש הביטוי, בחוק נקבע שהעמדה לדין בגין עבירות ביטוי טעונה אישור של היועצת המשפטית לממשלה עצמה. בנוסף לכך, לבית-המשפט בלבד הסמכות להעניש בגין עבירות ביטוי ובמקרים חריגים במיוחד להגביל ביטוי מראש, בטרם פורסם. אין זה מקרה שבהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין הפגנות נקבע כי "העניין בגינו מבוקש הרשיון לקיים הפגנה, או נושא ההרצאה או הנאום, או הרקע האידיאולוגי של המארגנים או המשתתפים בהפגנה, ככלל, אינו עניין למשטרה ואין בו שיקול כדי לסרב רשיון". החריגים שנקבעו לכך בהנחיה עוסקים במקרים של חשש להתפרעות, הסתה להמרדה או לאי-ציות לשרת בצבא או מקרים של שידול לביצוע עבירה, אך לא חשש להסתה. הבירור אם ביטוי מסוים הוא הסתה מחייב בחינה מדוקדקת של תוכן המסר ושל מכלול הנסיבות של הפרסום, ואת אלה לא ניתן כמובן לעשות מראש, בטרם הושמעו הדברים. המשטרה, שכנראה מודעת לאיסור הזה שמוטל עליה להגביל ביטויים מראש, מנסה לעקוף אותו באמצעות סירוב לאפשר לקיים הפגנה במקום פתוח, על יסוד טיעונים כלליים בדבר מחסור בכוח אדם (טיעונים שאינם מונעים אישור לאזרחים יהודים לקיים הפגנות בהיקפים נרחבים בהרבה) או באמצעות איומים על בעלי אולמות, כדי למנוע את האפשרות לקיים עצרת גם במקום סגור.

לבסוף, מטרידה גם היומרה של המשטרה לתייג פוליטית אזרחים, ולכנותם, בתגובה פומבית, "גורמי קיצון". חלק מהאירועים להם ניתנה התגובה הזו אורגנו על-ידי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל וחלק אחר על-ידי המועצה הארצית של מפלגת חד"ש. ההסבר הסביר היחיד לקביעת המשטרה שמדובר ב"גורמי קיצון" הוא שבעיני המשטרה, כל אזרח ערבי וכל התארגנות של אזרחים ערבים הם "גורמי קיצון", שיש למנוע מהם להשמיע את עמדתם בסוגית ניהול המלחמה.

אם יש למשטרה חשד שבכינוס מסוים עלולים להיאמר ביטויים של תמיכה בחמאס, עליה לפנות אל היועצת המשפטי לממשלה, שבתורה תפנה, אם תשתכנע בטיעוני המשטרה, אל בית המשפט. שם יוצגו טענות המשטרה והראיות לביסוסן, שם תינתן למארגני ההפגנה זכות להשמיע את עמדתם, ובעיקר שם תתברר השאלה אם יש למשטרה או לגורם כלשהו בכלל הסמכות למנוע כינוס מראש, רק על יסוד חשש באשר לדברים שיאמרו בו.

מדיניות המשטרה שבה מדובר כאן היא לא רק בלתי חוקית היא גם לא דמוקרטית בעליל. אחד הממצאים המובהקים שחוזרים שוב ושוב בסקרים הוא העמדה של רוב עצום בציבור היהודי בישראל שלפיו החלטות בנושא ביטחון ההכרעה צריכות להיעשות על-ידי היהודים (למשל, במדד הדמוקרטיה שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור אזרחי ישראל היהודים שמסכימים עם הטענה ש"החלטות גורליות למדינה בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי" הוא, באופן עקבי מזה כעשור לפחות, כ- 80%; ואפילו בקרב אלה מבין אזרחי ישראל היהודים שמגדירים עצמם "שמאל", קרוב למחצית מסכימים עם הטענה הזו). זוהי גישה שמתייחסת אל אזרחי ישראל הערבים כאל נתיני אויב או לפחות כמי שחשודים ככאלה, והיא מסוכנת מאד לעתידה של מדינת ישראל. היא גם מהדהדת את העמדה שאין להזמין מפלגות ערביות להשתתף בקואליציה ולכהן בממשלה (במדד הדמוקרטיה, שיעור התומכים מקרב הציבור היהודי בהזמנת מפלגות ערביות לקואליציה הוא כ-30% בלבד, לעומת כ-80% שתומכים בכך בקרב הציבור הערבי בישראל).

קולם של אזרחי ישראל הערבים בשאלות הקשורות למלחמה בעזה, באשר למדיניות הראויה לפתרון הבעיה שנובעת מן התמיכה העממית הנרחבת בקרב הציבור הפלסטיני בחמאס ובמטרותיו, ובמכלול ההחלטות הגורליות למדינה, הוא קול שהכרחי שיישמע. זהו קול שמספק נקודת מבט שונה, שיש חשיבות רבה לאפשר למעוניינים בכך להשמיע אותו ולא פחות מכך, קול שחשוב לשמוע אותו.