אי אפשר עוד לתמוך במלחמת שלום נתניהו

במהלך השבועות הראשונים של המלחמה – ההפצצות הנוראיות, הפעולה הקרקעית – רבים מאיתנו בשמאל, ואני בתוכם, סרבו לקרוא להפסקתה. כמובן, היינו מודעים לסבל הנורא שנגרם בעזה גם לחפים מפשע. והיינו מוכנים לבקר עניינים נקודתיים בניהול המלחמה – סובלנות רבה מדי לנזק אגבי, משימות קונקרטיות בעייתיות, התבטאויות מחליאות של מפקדים ופוליטיקאים, הימנעות מנקיטת צעדים שיקטינו את המשבר ההומניטרי הממשמש ובא. אבל לצד כל אלה, רבים מאיתנו היינו משוכנעים – בצדק, אני עדיין חושב – שהשבעה באוקטובר והמציאות שאחריו לא הותירו חלופה סבירה כלשהי לעצם הפעולה בעזה, על אף מחיריה האיומים.

רבים מאיתנו – בשמאל במיוחד – כאבנו את ההתנהגות המחפירה של גורמים מסויימים בעולם, חלקם אפילו מתקשטים בנוצות שמאליות לכאורה, בעקבות השבעה באוקטובר והתגובה הישראלית הבלתי נמנעת. מיהרנו לבקר ולחשוף את השקרים והצביעות מאחורי תגובות כאלה, ואגב כך להגן על ישראל. ידענו להסתייג – ממדיניות הכיבוש ארוכת השנים ותוצאותיה, ממדיניות התמיכה של ממשלת נתניהו בחמאס, ועוד – אבל התייצבנו להגן על מדינת ישראל – בצדק, אני עדיין חושב – מביקורות מעוותות ומרתיחות.

חלקנו גם יצאנו חוצץ נגד אמירות חזקות יותר, הן מגורמי שמאל ישראלים, הן מגורמים אחרים, שביקרו את המלחמה בבטחון בלתי מבוסס. הצהרות שאינן מגובות בראיה על תקיפות ללא הבחנה בין אזרחים לבין לוחמים, קביעות חובבניות שלהרתעה אין שום ערך בשלב הנוכחי של הסכסוך, אמירות על כך שהדרך היחידה קדימה היא דרך המשא ומתן - שבוססו, כך נראה, הרבה יותר על משאלת לב מאשר על ראיות או על הערכות סבירות. אני, למשל, הטפתי – בצדק, אני עדיין חושב – לצניעות אפיסטמית, להכרה במורכבויות הרלבנטיות ובכך שאנחנו יודעים מעט מדי, ולתקווה שבין מקבלי ההחלטות יש גם אנשים סבירים והגונים, ושאולי – בהעדר דרך טובה יותר לנהוג בה – ראוי לתת בהם אמון.

אבל המציאות משתנה, הערכת הגורמים המקצועיים משתנה, והיום אי אפשר עוד לתמוך במלחמה, שמטרתה היחידה – יש לומר בכאב אדיר – היא שמירה על עתידו הפוליטי והאישי של ראש הממשלה נתניהו.

רבות כבר נאמר על הרטוריקה המגוחכת – "עד הנצחון המוחלט", "מיטוט החמאס", אפילו התקווה לחלץ חטופים רבים בפעולות צבאיות – רטוריקה שנועדה להסתיר את מבושי המחדל ואולי לשלהב את הפחות מרשימים שבלוחמים, אבל בהחלט לא להציב מטרות ניתנות להשגה או לעצב אסטרטגיה מתקבלת על הדעת. שוב ושוב מתפרסמים דיווחים על ראשי מערכת הבטחון שמבהירים (כצפוי) שהעדר הכיוון המדיני משבש את יכולת גיבוש הטקטיקה הצבאית, ונוטל מערך ההישגים הצבאיים שכבר הושגו. אנשים שחשופים לכל המידע הרלבנטי – ראש וראשון להם, כמובן, חבר קבינט המלחמה אייזנקוט – מבהירים למעשה שברמה הפוליטית המלחמה מנוהלת על יסוד שיקולים זרים, ובחוסר קומפיטנטיות מדהים.

ומחיר המלחמה כבד מנשוא. סיכון נפשע של חיי חיילים, ומחיר הולך ועולה בדמם. הפקרה מוחלטת של החטופים. ועל כל אלה, הסבל והאובדן המדהימים בהיקפם בעזה עצמה. עשרות אלפי הרוגים – רובם חפים מפשע. מעל עשרת אלפים ילדים הרוגים. רעב אמיתי, מסכן חיים, וקרבות על מעט האוכל שנכנס לרצועה. הדיבור הישראלי הרשמי – ככל שעוד קיים כזה – על מזעור נזק לאוכלוסייה אזרחית מחוויר לנוכח העובדה שמניחים למספר קטן של מפגינים למנוע הכנסת משאיות עם אספקה במעבר כרם שלום. (לא, אין מדובר בחופש המחאה, עניין שממילא משטרת בן-גביר לא מראה רגישות לו במקומות אחרים. מדובר ב"מפגינים" שאינם מוחים נגד מדיניות שהם מתנגדים לה, אלא מסכלים אותה בכח.) אלה מחירים נוראיים בכל מקרה, אבל אולי בנסיבות מסויימות אין ברירה אלא לשאת אותם. אולי אפילו היה טעם לחשוב שהיינו בנסיבות אלה באוקטובר, אולי בנובמבר.

היום, המצב הוא אחר. הישגי הלחימה, ככל שעוד יש כאלה, מינימליים. הערך ההרתעתי של המשך הפעולה אינו קיים – אולי אפילו יש להמשך הפעולה ערך הרתעתי שלילי. הדבר היחיד שממשיך ומאמיר הוא המחיר הבלתי נסבל, בדם. אין מנוס מהמסקנה הקשה מנשוא, שלנתניהו באמת לא אכפת מחיי המוני ילדים בעזה, ושגם חיי חיילי ישראל וחטופיה שווים בעיניו כקליפת השום. האינטרסים שלו בניהול המלחמה אחרים לחלוטין, ואנחנו – כולנו – שבויים בידיו ובידי תומכיו. אין בגידה חמורה יותר מצד מנהיג. נתניהו לעולם לא יינקה – לא מהמחדלים שקדמו לשבעה באוקטובר, ולא מכל הדם שהוא שפך, וממשיך לשפוך, בעזה.

את המלחמה הזו, ואת שלטונו של נתניהו, יש להביא לקיצם. משפיכת הדם הנוראית הזו לא יינקה גם איש מתומכיו של נתניהו ושל ממשלתו.

הכותב הוא פרופסור למשפטים ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת אוקספורד.