פורסם תחילה ב״הארץ״ ביום 4.12.2014

עצוב לראות כיצד התנהל הדיון שקדם להסכמות שהושגו אתמול לגבי העלאת שכר המינימום. האינטרס של ח"כים ועסקני הסתדרות - בשיח פופוליסטי שבו הם מוצגים כאבירי השכבות החלשות - הוא ברור (במיוחד כשאינם נדרשים לשאת בעלויות של העלאת השכר). גם נטיית פקידי האוצר, הנמצאים בעיצומה של שנת גירעון והורדת דירוג אשראי, להתמקד ב"כמה זה יעלה למדינה" מובנת. לצערי, אפילו הניסיון של עיתונאים ואקדמאים חורשי טוב לנצל את הדיון לקידום אג'נדות ארוכות טווח (לגבי פריון, יחסי עובד־מעביד או לחוסר תחרותיות), מעשיר ככל שיהיה, משאיר את הדיון בשכר המינימום והשפעתו על העניים העובדים חסר באופן רשלני.

לכל המשתתפים בדיון ברור כי שכר המינימום הוא מכשיר רגולטורי גס. הוא לא מתאים לתכנון כלכלי נבון, משום שהוא לא מבחין בין עסקים הפועלים בתנאי תחרות של יבוא ויצוא (כמו תעשייה), לבין כאלה המתחרים בסקטור המקומי (כמו הסעדה). הוא גם לא מבדיל בין מעסיקים היכולים לספוג את העלות העודפת (מונופולים והמדינה) לעסקים קטנים הנסמכים על כוח עבודה לא מיומן, שעלולים לצמצם את הפעילות וההעסקה כתוצאה מגידול בעלויות - דבר שעלול דווקא לפגוע בחלק מאותם עניים־עובדים.

חשוב מכך, מאחר ששכר מינימום הוא מכשיר חלוקתי גס, הוא אינו אופטימלי לטיפול בעוני. העלאת שכר המינימום תגדיל את שכרה של אם חד־הורית, מפרנסת ראשית במשפחה של ארבע נפשות, העובדת כמנקה בחברת קבלן, אבל (תודות להסכמי הישרבלוף הקיבוציים) גם תגדיל את המשכורת של אחות הנהנית מקביעות ומשכר חודשי גלובלי בן חמש ספרות, ואת השכר של סטודנטית, בת להורים מבוססים, העובדת כעוזרת מחקר ומשתכרת שכר מינימום באופן זמני.

בעוד שניתן להתווכח אם שכר הסטודנטית והאחות ראוי, עד כמה הממשלה צריכה להתערב בו ועד כמה יש להשאיר אותו לכוחות השוק, נראה שמעטים מטילים ספק בכך שהשכר הנמוך של המנקה והשפעתו על ילדיה הם בעיה בוערת המחייבת מענה מיידי. היעדר הביטחון וחוסר המימוש של עניים עובדים וילדיהם הם אות קין מוסרי, איום על המעט שנשאר מהסולידריות החברתית בישראל, והמקור לעלויות עוני רבות.

למרות הדאגה (לכאורה) לעניים העובדים, לא נבחנה עד כה ברצינות האפשרות להגדיל את התקצוב של מס הכנסה שלילי - כלי שפותח על ידי משרד האוצר, במיוחד כדי לעודד ולתגמל תעסוקה של עניים עובדים. לשימוש במס הכנסה שלילי יש יתרונות ברורים: ראשית, הוא נשען על מידע, כך שהסובסידיה המועברת לעובדים תלויה בגובה שכרם, ומפולחת על פי פרמטרים של צורך כלכלי של התא המשפחתי (מספר הנפשות, שכר המפרנס השני ובעלות על נדל"ן). שנית, מכיוון שמאגר המידע כבר הוקם, העלות התפעולית של מנגנון בדיקת הזכאות היא זניחה, והעברת הכספים לעובדים נעשית באופן ישיר, כך שלא מושתת עלות על המעסיקים שאינם חשופים למידע (ולכן לא יכולים להשתמש בו כדי להוריד את כוח המיקוח של העובד).

מס הכנסה שלילי אינו מושלם, אך הניסיון העולמי מראה שהוא מנגנון תשלומי העברה חשוב לעניים עובדים (שאינו פוגע באופן משמעותי בתמריץ לעבוד). לכן, המראיינים, הפובליציסטים והאקדמאים צריכים לדרוש מהפקידים, העסקנים והנבחרים להפסיק לרדוף אחר כותרות. במקום זאת, עליהם לעסוק במדיניות אפרורית של קריטריונים ומספרים, ולבדוק כיצד ניתן להרחיב ולשכלל את מגנון המס השלילי לרווחתם המיידית של חוטבי העצים ושואבי המים החיים בשערנו.