• עינת אלבין

על מחיצות ומגדר

הדילמה בנוגע למחיצת הריקודים שמסעירה את הפקולטה שלנו בימים האחרונים אינה פשוטה כלל מנקודת מבט מגדרית. מצד אחד עומדת קבוצה של מספר נשים חזקות, עוצמתיות, שבחרו לבוא וללמוד במוסד בו הלימודים מעורבים ומבקשות מצדן לקחת חלק שלם ומלא בפעילות החברתית המשמעותית ביותר של השנה – נשף הסטודנטים/ות. הן תוכלנה לעשות זאת רק על ידי השמת מחיצה שתאפשר להן לרקוד מאחוריה. התגובה האנושית היא להגיד להן: "בשמחה, בואו, אנחנו אתכן, מכילות אתכן, מבקשות את שילובכן". אומרים לי חלק מחבריי, זו הרי משמעותה של התחשבות, הכלה, קבלה, שילוב. זה מה שיאפשר תוצאה שוויונית לאותן נשים דתיות.


אבל זה לא פשוט כלל, כי בהשמת המחיצה יש פגיעה מקבילה ולדעתי עוצמתית אף יותר במאבק הפמיניסטי לשוויון. המחיצה משמעותה קבלת הפרדה של נשים מהספירה הציבורית. הפרדה של קבוצת נשים רוקדות, כמו הפרדה של אלה השרות, כמו נשים לומדות או מתפללות – מבוססת על הנחת מוצא שיש הצדקה כלשהיא (צניעות, תנועות גוף מפתות ועוד) לכך שנשים תהיינה מופרדות מהספירה הציבורית, המשותפת, זו שבה הגברים עדיין מאד דומיננטיים. המאבק הפמיניסטי מנסה במשך שנים רבות ובהתקדמות איטית לתת במה לנוכחות נשית, לשיח נשי, לנראות של נשים, להתמודד עם ההצדקות השונות שמובילות להפרדה והדרה, והנה באה המחיצה ומוחקת שנים של המאבק הזה. היא באה ומתריסה כנגד כל ההישגים אליהם הגענו עד היום, היא באה וסוטרת לרעיון של שוויון. המקור שלה הוא אי שוויון, המקור שלה הוא בידודן דווקא של הנשים, והפגיעה במאבק של שילוב נשים היא קשה, מאמללת, וכואבת. היא כמו סכין שננעצת בבטן, מסובבת וגורמת לדימום קשה.


נכונים הם דבריו של אלון הראל – שהספירה הציבורית בישראל היא ספירה שיש בה הפרדות. ואני מסכימה גם עם טענתו שלא כל הפרדה מהווה אי שוויון. ואכן, נראה לי כי בישראל של היום אנחנו כבר לא דנות ודנים בשאלה: "הפרדה כן או לא"; ההפרדה קיימת. הדיון הוא על גבולות ההפרדה. ובשאלת קביעת הגבולות צריך להביא בחשבון, בין השאר, את המחיר שהמאבק לשוויון של נשים משלם עבור כל מחיצה, וילון, קיר חוסם או השמה של נשים בחלקו האחורי של האוטובוס. בדיון על גבולות ההפרדה יש לדעתי לבחון היטב הבדלים ודקויות, כמו למשל בין מקומות בהם ישנה חשיפה יתרה של הגוף, כגון שירותים ומלתחות בבריכה, בהן אולי ההפרדה היא מוצדקת, לבין סיטואציות בהן הגוף אינו נחשף (כי הלבוש הצנוע כמובן אינו אסור בנשף), אלא שבהן תנועת הגוף היא הבעייתית, קול השירה הנשי בעייתי, או במילים אחרות, הנוכחות הנשית היא הבעייתית.


הדיון על המחיצה לא יכול להתקיים במנותק מההקשר של המאבק לשוויון של נשים, מאבק שנמצא עדיין בעיצומו תוך שהוא מנסה לתקן עוולות עבר, של הפרדה, החפצת גוף האישה, זילות בו, הסללה למקצועות מסוימים, ניסיון שלנו להוכיח את עצמנו בספירה הציבורית, להראות כי אנחנו שוות. לפני מאה שנים בלבד נשים לא יכלו כלל ללמוד משפטים, שלא לדבר על השתתפות שוויונית באירועים חברתיים. לכן, עבור רבות מאתנו גובה המחיר של המחיצה הוא גדול מאד וכאבו משמעותי.