האם חייבים לציית תמיד לבית המשפט?

שר המשפטים הנכנס, אמיר אוחנה, אמר לאחרונה כי ״לא את כל פסיקות בג״ץ צריך לקיים״. התבטאות זו עוררה סדרה של ביקורות, הבהרות והסתייגויות, שבסופן נותרנו עם כמה שאלות פתוחות: האם באמת חייבים לציית תמיד לבית המשפט? למה חשוב לציית לבית המשפט? האם כל אחד יכול לבחור באי-ציות כראות עיניו, ואם לא — מהם התנאים שבהם סרבנות תהיה מוצדקת, ומה יידרש מהסרבן במקרה כזה?

אלה בהחלט לא שאלות רטוריות, אלא שאלות שהעסיקו את הספרות המשפטית והפילוסופית במשך מאות שנים. נקודת המוצא היא שקיימת חובה בסיסית לציית לבית המשפט. חובה זו נובעת מאופיו של ההליך המשפטי: בניגוד להליכים רבים אחרים - למשל, טיפול רפואי - בכל הליך משפטי ישנם בהגדרה מנצחים ומפסידים. כל פסק דין של בית המשפט משמח חצי מהצדדים לתיק, ומאכזב ואולי אף מכעיס את החצי השני. המפסיד תמיד יחשוב שבית המשפט טעה - שהגרסה שלו לא הובנה כהלכה, שבית המשפט לא יישם כהלכה את החוק, או שהצדק לא נעשה. אם אין חובה כללית לציית לפסקי הדין של בית המשפט, גם כאשר הם נראים לנו שגויים, אין תוחלת להליך המשפטי. אנו זקוקים למערכת משפט שהחלטותיה מחייבות, וצריכים שלהליך המשפטי תהיה תוחלת, משום שאחרת לא נוכל ליישב סכסוכים בין פרטים. הרי אילו היו הפרטים יכולים להגיע להסכמה בכוחות עצמם, הם לא היו פונים לבית המשפט. בתי המשפט נועדו להכריע בדיוק באותם סכסוכים שאי אפשר לפתור בדרכים אחרות שכן אי ההסכמה בין הצדדים עמוקה וחריפה; אותה חריפות עצמה מנבאת את האכזבה שיחוש בוודאות אחד הצדדים ואת התנגדותו העתידית לפסק הדין. אם נפתח את הפתח לאי ציות - המבנה החברתי הזה יתמוטט.

האם בכל זאת יש מקרים שבהם ראוי שלא לציית להחלטת בית המשפט? אכן, לצד החובה הכללית והחשובה לציית לפסיקות בית המשפט, ישנם מקרים שבהם המצפון האנושי מתנגד לציות לחוקים והחלטות שהם בלתי צודקים באופן קיצוני. גם משטרים דמוקרטיים, המכבדים בדרך כלל את זכויות הפרט, מקיימים בדרך כלל הליך הוגן, ומאפשרים בדרך כלל ביקורת על השלטון, יכולים לייצר חוקים והחלטות בלתי צודקים. אין מערכת אנושית מושלמת וחפה מבעיות. יחד עם זאת, ברור שמה שנראה לא צודק לאלמוני ייראה צודק לחלוטין לפלוני, ולהיפך. משמעותו של הצדק תמיד תהיה שנויה במחלוקת, ולכן שיקולי צדק ומוסר אינם מספיקים כדי להעניק הכשר כללי לאי-ציות במדינה דמוקרטית (והדברים עשויים להיות שונים במדינות בהן מערכת המשפט היא רק כלי שרת בידי שלטון עריץ).

מאחר שלא ניתן להסתפק בקריאת המצפון והצדק של כל אחד מאיתנו, נדרשו הוגי דעות רבים מסוקרטס דרך רולס ועד ימינו אנו לשאלה מתי וכיצד ניתן לא לציית לחוק (בדרך כלל הדיון נסוב סביב החוק, ולא בית המשפט, אבל העקרונות דומים). בקווים כלליים, יש כמה דרישות מצטברות להצדקת פעולת אי-הציות: מי שבוחר לא לציית לחוק צריך לעשות זאת (א) באופן פומבי; (ב) ללא שימוש באלימות; (ג) תוך פניה ליתר בני החברה במטרה לשכנעם בצדקת עמדתו; (ד) ותוך נכונות לקבל על עצמו את הסנקציה הקבועה בדין על מעשיו.

כל אחד מהמרכיבים חשוב: מי שמפר את החוק במחשכים או נוהג באלימות אינו שונה מכל פושע רגיל. ומי שאינו פונה לחוש הצדק של בני החברה יקשה לקבל ולו לגיטימציה בסיסית לעמדה שהפרתו נעוצה ברצון להגיע לצדק. הנכונות לקבל את הדין — כלומר, לקיים את החלטת המערכת המשפטית בגין הפרת החוק, כולל נשיאה בכל סנקציה שתוטל בעקבות אי-הציות המקורי – היא אבן הראשה של היכולת לזכות בהצדקה מוסרית: היא מבטאת את המחויבות של המפר לפעול באחריות בתוך המערכת החברתית ולשנותה מבלי למוטט אותה. היא זו שמאותתת לבני החברה, שאולי אינם חולקים את תפיסת הצדק של המפר, שעל אף חילוקי הדעות ביניהם, גם המפר נאמן לחוק: הוא אינו מתנער מן האמנה החברתית, ששלטון החוק הוא חלק מרכזי בה. מי שמפר את החוק ובורח מהדין אינו שונה מכל פושע. רק הנכונות להיות כפוף לדין מבטאת את המחויבות לשחק בתוך כללי המשחק הדמוקרטיים. משכך, אי-ציות לחוק לעולם אינו פוטר מאחריות משפטית. הסרבן מופיע בבית המשפט באומרו: החוק רקוב, אך אם תגזרו עלי עונש בגין סירובי לציית לו, אקבל אותו ללא התנגדות.

מכאן נובעות שלוש מסקנות מרכזיות. המסקנה הראשונה היא שאי-ציות לחוק או לבית המשפט חייב להיות מרוסן ולשקף מחויבות כללית למערכת המשפט ולשלטון החוק, לצד נכונות לשאת בתוצאות אי-הציות במקרה החריג שבו המפר חש חובה מוסרית לא לציית.

המסקנה השנייה היא שאי-ציות לחוק מוצדק רק במצבים קיצוניים ונדירים. אולם מה שקובע האם החוק או הפסיקה נמנים על אותם מצבים אינו חוש השיפוט או הצדק של הסרבן, הוא כשלעצמו, אלא עמידתו של הסרבן בכלל התנאים האמורים, ובפרט נכונותו לשלם את המחיר הכבד הכרוך באי-ציות.

המסקנה השלישית רלוונטית במיוחד לדיון הציבורי העכשווי, והיא שאין כל דרך למלא אחר התנאים להצדקת אי-הציות כאשר מי שמפר את החוק או מסרב לציית לפסק הדין הוא המדינה עצמה. אם שר או רשות ממשלתית יצהירו שאינם מתכוונים למלא אחר פסיקת בית המשפט, ברור שאין בכוונתם לשאת בעונש כלשהו על אי-ציות זה. את הממשלה לא ניתן לאסור; את רכושה לא ניתן להחרים; וכשנושאת תפקיד בכירה מסרבת לציית לפסק-דין היא אינה מצהירה על נכונותה לקבל על עצמה באופן אישי את הסנקציה הנקובה בדין. מכיוון שכך, אי-ציות של הממשלה לבית המשפט מתנער מהדרישות החברתיות הבסיסיות מהסרבן ומהווה הצהרה כי הממשלה אינה כפופה לשלטון החוק, וכי בפועל שיקול הדעת שלה מורם מזה של העם (הנדרש לציית לחוק) ומהחוק עצמו. חשוב לחדד שהדברים נכונים גם אם הממשלה מסיגה על עצם הסמכות של בית המשפט לפסוק בסוגיה מסוימת או טוענת שבג״ץ יוצר את החוק יש מאין. סוגיות אלה שנויות במחלוקת כמו כל סוגיה אחרת, וחוש השיפוט המוסרי או המשפטי לא יכולים להצדיק אי-ציות לפסיקה מבלי לעמוד ביתר התנאים להצדקת הסרבנות (וכפי שאראה מיד, יש לממשלה כלים אחרים להתמודד עם המחלוקת).

אולם לא רק שאי-ציות ממשלתי אינו יכול להיות מוצדק במשטר דמוקרטי, הוא גם מיותר ושגוי. הממשלה, בניגוד לאזרח הפשוט, יכולה לפעול לשינוי החוק באמצעות המחוקק. במיוחד הדברים נכונים בישראל, שבה הממשלה נהנית מרוב בכנסת המביא לכך ש-90% מהחוקים הנחקקים בכנסת הם פרי יוזמת הממשלה (נכון, בית המשפט יכול להכריז על בטלות החוק, אולם גם אם יעשה כן, במציאות הישראלית יחלפו שנים עד שזה יקרה ובינתיים - וכך קורה בפועל, שכן בג״ץ אינו מוציא צווי מניעה כנגד חוקי הכנסת - הממשלה תגשים את מדיניותה). הממשלה גם יכולה לבקש החלטה חדשה מבית המשפט ולנסות לשכנעו שוב בעמדתה (והיא עושה כן תדיר); בניגוד לאזרח הקטן, משאביה המשפטיים אינם מוגבלים ובית המשפט לעולם לא ידחה אותה על הסף. לפיכך, כאשר הממשלה מצהירה כי אין בכוונתה למלא אחר החלטות בג״ץ שאינן נראות לה, היא פוגעת לא רק בשלטון החוק ובתפקוד הרשות השופטת, אלא גם במעמד הכנסת וחוקיה. אם יש לממשלה מחלוקת עם בג״ץ, עליה לציית לפסיקתו, ובמקביל לבקש דיון נוסף או לפנות לכנסת ולפעול לשינוי החוק. (את הדיון החשוב בשאלה כיצד ראוי לממשלה לפעול אם לדעתה יש להתגבר על פסיקת בג"ץ במציאות המשטרית הישראלית, נותיר לפעם אחרת).

גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה ב״מקור ראשון״ תחת הכותרת ״לציית או לא לציית?״ ב-21.6.2019.